הקדמת העורך: דן ורן אלתרמן היו קרובים להשיג את הכרטיס למשחקים האולימפיים בשלושה אולימפיאדות, אך לא זכו להשתתף. בחודש מאי שיתף אותנו דן אלתרמן בתחושות שלאחר הפעם האחרונה בכתבה מרגשת – אלתרמנ'ס עם הפנים קדימה. אחיהם, מיכאל אלתרמן, היה לצידם 19 שנים ולפני כחודש הוא שלח לנו את הסיכום שלו וגם כאן יש את המבט קדימה
מאת:מיכאל אלתרמן
19 שנים פלוס מינוס. חיים שלמים. זה מה שרן ודן השקיעו, מבחינת זמן, בחלום האולימפי שלהם. 19 שנים, מגיל 13 וקצת עד אחרי גיל 32. מדהים מה הספקתי לעשות בגילאים האלה, כמה עבר עלי, כמה פאזות שיניתי. והם בשלהם – אותה שגרה קשוחה, אותה אמונה בדרך, אותו חלום. שלוש הזדמנויות זהב היו להם. אתונה, בייג'ין, לונדון. שלוש הזדמנויות אלה 12 שנים של הכנה. 12 שנים של התכווננות. 12 שנים של תפילה בלתי פוסקת
| שלוש הזדמנויות ושלושה כמעטים. שלושה כמעטים שכל אחד מהם שונה בתכלית מהאחרים. שלושה כמעטים שסוכמו בשורה בעיתון או בדף האינטרנט של האיגוד, שלושה כמעטים שצרובים חזק בלבבות של רן ודן, אילנה ויהל, אבא ואימא שלנו, שלי ושל תמר אשתי, ושל עוד כמה חברים-שותפים לדרך. כמעט זה הכי קרוב שיש וגם הכי רחוק שיש. רן ודן הושוו במשך השנים לכל מיני "איידולים" של עולם
הספורט. לא אפרט כאן, אבל ההשוואות בדרך כלל היו מחמיאות. הם צברו המון חברים ושותפים לדרך, קיבלו ים של אהדה ופרגון, והפכו לאורך השנים לדמויות מוכרות בתחום הטריאתלון, הספורט בכלל, והחברה הישראלית. אני תמיד השוויתי בליבי (ובכמה שיחות שהיו לי עם אנשים קרובים שחשובים לי) את רן ודן לטייסי קרב. הבחירה והנכונות ללכת במסלול הארוך, ההקפדה על הפרטים הקטנים ביותר, הלימוד המתמשך והחתירה הבלתי מתפשרת לשלמות בביצוע, והיכולת לתחקר כל אירוע, כל הצלחה וכישלון, על מנת ללמוד, להפיק לקחים, וליישמם במשימה הבאה – מול כל אלה תמיד עמדתי בהשתאות ושאבתי כוחות והשראה גם בדרכיי הצנועות והיומיומיות יותר. ליכולת לתחקר אגיע עוד מעט.אל מול זה רן ודן זכו גם ללא מעט ביקורת בכל מיני תחומים. אין זה המקום לפרט ולהתמודד עם כל מיני דברים שנאמרו או טענות שהושמעו, אבל נקודה אחת ברצוני ללבן, לפחות מנקודת מבט מסוימת ועדכנית – ה"כמעט" במובן אי ההצלחה להגיע לקו הזינוק האולימפי. |
חוגגים את אליפות ישראל מספר 11
|
מכלול סיבות הביאו לחוסר ההצלחה להגיע לקו הזינוק באתונה, ועוד יותר מכך בבייג'ין ובלונדון. מכלול סיבות שאני מאמין שרן ודן תיחקרו לעומק ויכולים למנות בצורה סדורה ומנומקת. חלקן תלויות בבחירות מסוימות של רן ודן. חלקן תלויות במזל רע ובפציעות קשות. מוגבלות התקציב והמשאבים גם הן תרמו את תרומתם. ועוד ועוד.
על יושר ומוסר
בסופו של דבר רן ודן לא ביצעו מספיק טוב על מנת לעמוד על קו הזינוק האולימפי. הם לא השיגו את התוצאות הנדרשות. הם לא הצליחו להתברג בין 55 הראשונים בדירוג האולימפי.
אבל…. ואלה מחשבות, תובנה ועניין שעלו לאורך כל השנים, רן ודן הקפידו תמיד על יושר ומוסר, על גוף בריא וספורט נקי. מעולם רן ודן לא נטלו חומרים אסורים, מעולם לא נעזרו בתוספים בלתי חוקיים.
איני רוצה להטיל דופי באיש. איני רוצה לזרוק רפש על איש. כולי תקווה כי ענף הטריאתלון אינו נגוע כמו ענף האופניים, וכי מקרים דוגמת לאנס ארמסטרונג לא יתגלו גם אצלנו. אבל הפיצוץ הגדול שהביאה העמדתו לדין של מי שעד לא מזמן היה מושא ההערצה של כה רבים מאיתנו, כולל רן ודן, גרמו לי לחשוב בשבועיים האחרונים על האחים שלי מהצד המוסרי.
דמיינתי את רן ודן, כשהם סגורים בד' אמותיהם, יושבים בחדרם הפרטי והסגור. בין אם בבתים שלהם בכפר סבא ובקיבוץ יפתח, ובין אם באיזה מלון באיזה חור אחר בעולם בלילה שלפני תחרות מכריעה. דמיינתי שהם יודעים שהכל יכול להימחק ולהיעלם, ואל מול זה יש כדור קטן או זריקה קצרצרה שיכולים להזיז אותם 10 שלבים קדימה. מה עובר בראש?
זה לא שווה את זה
שאלתי את רן ודן, כל אחד לחוד, אם זה עבר להם בראש. שניהם, כל אחד בצורתו, הסתכלו עלי במין מבט עייף (כמעט זקן) וחייכו חיוך מריר. "זה לא שווה את זה" אמר אחד מהם, כשהשני הוסיף גם מה הוא חושב על אלה שלוקחים חומרים אסורים.
המובן מאליו כביכול, כשאתה יודע שקיימים בעולמנו גם תופעות אחרות, גרם לי בשבועיים האחרונים לגאווה גדולה. המחשבה שרן ודן עמדו מול ה"כמעט" שלהם, כפסע מהגשמת חלומם הגדול ביותר, וכפסע מאבדן החלום ואיתו אבדן השקעה של 19 שנים, הישירו מבט אל הפיתוי הגדול, ודבקו באמת שלהם, ובמוסר שלהם ובאמונה שלהם שרק בדרך נקייה זה שווה באמת – המחשבה הזאת ממלאת את ליבי.
זה אמנם מובן מאליו. אבל אם תשאלו את לאנס ארמסטרונג, או תקשיבו למה שאמר אצל אופרה וינפרי, זה כנראה לא כל כך מובן מאליו להרבה מאוד מתחרים אולימפיים ואלופים עולמיים. ולכן, מה שמובן מאליו לכולנו, ובעיקר לרן ודן, יש בו על מנת להוכיח כמה גדולה הנפש שלהם, וכמה חזקה אמונתם המוסרית.
דן או רן הבאים
רן ודן חלמו בשנים האחרונות ליצור מרכז של ידע ומצוינות, דרכו יוכלו להעביר את כל מה שלמדו ב 19 שנותיהם כטריאתלטים מקצועניים, לדור הבא. אחרי 14 שנים רצופות על הפודיום של טריאתלון אילת, כשהם מצרפים ביחד 11 תארי אליפות ישראל, ועד 14 תארי סגן אלוף ישראל (ועוד מאות תארים בתחרויות האחרות בכל המקצים מספרינט ועד חצי איירונמן), תמיד הם קיוו שיבוא יום והם יעמדו מול הרן או דן הבא ויוכלו לכוון אותו כך שלא ייפול לכל אותם הבורות שהם נפלו אליהם בעודם פוסעים בדרך הלא סלולה בה פסעו ראשונים. המחשבה שרן ודן מאמנים היום בוגרים וילדים, ומעבירים להם, ביחד עם הידע והניסיון העצומים שלהם, גם את מוסריותם (שכתובה בדם אכזבתם) ואת האמונה שלהם בספורט נקי ובריא – ממלאת אותי תקווה גדולה שטוב גדול יכול לצמוח מזה.
מגדלים את דור העתיד
הרבה מאוד דמעות זרמו על הלחיים של האלתרמנים בשלושת הכמעטים של רן ודן. זה אישי ופרטי וזה לא היה קל. בשבועיים האחרונות, דווקא אחרי שכבר נסגרו הפצעים המדממים של ה"כמעט" האחרון, המחשבה על דרכם של האחים שלי גרמה לי גאווה ושמחה.
21.2.2013
מיכאל אלתרמן – בן 35 נשוי למר ואב לענבר ועפרי. רופא שיניים שמתמחה
בכירורגיה פה ולסת אבל בלב חולם לחזור ולעשות טריאתלון. מלווה את הענף במשך
20 שנה, רובם ככולם כאח מלווה לרן ודן. בשנים האחרונות הייתי מעורב מאוד
בצד שמאחורי הקלעים של המערכת שנקראית "האלתרמנים" וזכיתי לראות כמה קשים
וטהורי כוונות הם חייו של ספורטאי עילית, ולמדתי שגם אם חלק מהחלומות לא
מתגשמים תמיד צריך לחלום ולהאמין.
