(כמעט) כל אחד ואחת יכולים לרוץ. מהר, לאט, קרוב, רחוק, הרבה, מעט. כל אחת על פי רצונה, כל אחד על פי יכולתו. וראה זה פלא, לא כל אחד יכול ללוות בריצה ובמרוצים. אמנות הליווי שונה לגמרי מיכולות הריצה. במרוצים שלנו, כשאנחנו המתחרים, אנחנו רצים עם עצמנו. משתדלים לבודד את הרעשים החיצוניים, להקשיב לגוף, ללב, למטרונום הנשימות. חוסמים את הכל כדי לא לתת לנסיבות החיצוניות להסיט אותנו מהאסטרטגיה והטקטיקה שתכננו לריצה שלנו. כך באימון של ריצה קלה וכך, קל וחומר, במרוץ מאתגר ותובעני.

אתה צריך למעשה לוותר על עצמך | צילום: אברום בורג

הליווי הוא משהו אחר לגמרי. אתה לא רץ בתוך עצמך, אתה צריך למעשה לוותר על עצמך, להיכנס לתוך נעליו של הזולת ולרוץ את הריצה… שלו. אתה לא מתחרה איתה, איתו, איתם. יש להם מספיק מתחרים קשים וקשוחים סביב. אתה לא מנסה לחנך או לאלף את החבר שלך, דווקא עכשיו. בשביל זה יש מאות קילומטרים של אימונים והמון שנים של שותפות. עכשיו, כאן על המסלול, אנחנו באים בלי אגו, בלי הטווסיות הטבעית של עצמנו. אנחנו נכנסים לתוך הריצה של בת הזוג ונותנים לה את הכח, האנרגיה, החיוניים כל כך באותו הרגע. לפני שנתחיל חובה להעיר.

אם אתה או את מלווים במרוץ רשמי – תרשמו, תרוצו עם מספר. אפילו אם אתם מתכוונים לרוץ רק חלק מהמסלול. אין דבר בזוי יותר מפיראטים על המסלול. כאלה ששותים מים לא להם, זוללים בננות וחטיפים שנועדו לרצים עצמם. שלא לדבר על זה שלפעמים יש כמות מסוימת, מתוכננת, של רצים המאושרים באישורי הרשויות – ואסור להעמיס על המסלול יותר מדי (תמיד יש מגבלה של הקצאת כוחות ליווי, שיטור והצלה). שנית – הדברים הבאים לא מתייחסים לצמדי הרצים של רץ עם צרכים מיוחדים שבן הלוויה שלו, שני גיבורים שחוברו להם יחדיו, הוא חלק בלתי נפרד ממנו. הדברים מתייחסים אך ורק לרצים ומלווים מן השורה.

אז מה המלווה צריך לדעת? קודם כל סביר להניח שיש לך יותר כח מהרץ עצמו, כי הצטרפת רק לחלק מהמרוץ, כי את בכושר יותר טוב. או מהסיבה הפשוטה שהמלווה משוחרר לגמרי מהלחצים והאילוצים של המירוץ. אז בראש ובראשונה תרגיע, תכנסי למצב הרוח של בן הלוויה. הוא בעננים גם את ממריאה לשם, היא בחפירות גם אתה שם לצידה.

מרתון תל אביב | צילום: רונן טופלברג

למשל: הוא כבר רץ את החצי הראשון של המרתון ואת מצטרפת בחצי השני. אז קודם כל תצנני את להבות ההתלהבות. קחי לך קילומטר או שניים כדי להבין את הקצב הפנימי בו החברה שלך, או החבר שלך, פועמים. תקבעו מראש האם זה ליווי מפוטפט או שקט. לפעמים – בשיא המאמץ האתגרי – הדיבורים יכולים להוציא מהדעת ובייחוד מהריכוז וההתמדה. גם קריאות העידוד מצריכות רגישות. לפעמים ״אתה גיבור״, ״יש לך את זה״ דוחפים את המתחרה קדימה ולפעמים זה כל כך מנותק שזה מפריע. יכול ממש לחרב את המירוץ כולו – ״הלך המרתון״ קוראים לזה אצלנו. אם יש לכם הרבה קילומטרים משותפים אתה יכול לתת הערות בונות. ״שחררי את הכתפיים״, ״חייך״, ״שים לב – אל תגרור את הרגלים״. הערות שנסמכות על ההבנה העיוורת והתומכת הנבנית בין שותפים לדרכי המירוץ והחיים.

אפשר וצריך להתאמן לקראת הליווי. אם מדובר בריצה פשוטה כמו 10 ק״מ, זה פחות מסובך. אבל בחצאים, במרתונים ובאולטרות זה כבר סיפור אחר. נסו לרוץ יחד כמה מהריצות הארוכות. כדי לדעת באיזה צד הכי נוח, והמיקום המדויק, לפני, אחרי, ליד. ועוד כמה דקויות כאלה שרק רצים מסונכרנים חשים את סודותיהם. זאת ועוד. הקדישו כמה מהריצות האישיות שלכם לריצת הליווי. רוצו בקצב המתוכנן. זהו אימון למען ריסון האגו. התעלמו מהמבטים התוהים על האיטיות החדשה. אל תנסו להסביר את הקצב החדש והמואט – ״אני מתאמן כדי ללוות״, ״אני בקצב של ההיא״, ״אני מתרגל לרוץ עם הוא״. אל תתנשאו – תתרגלו. וכשאתם באים למרוץ זכרו: אנחנו המלווים – השוליים. והם הרצים שלנו – מלכי המסלול ויהא מצבם אשר יהא.

במרתון הראשון שלה אחרי הגירושין (כך מספרת האגדה האורבנית) רצה גרושתו של לאנס ארמסטרונג עם חברה. הן קבעו ביניהן נושא לכל מייל וכיסו במהלך הריצה 26 נושאים. אחרים עושים את זה עם הפלייליסט. כשזה מתוכנן זה אפשרי, כשזה לא מתוכנן זה לעתים נפלא ולעתים מפריע. כמלווה אתה יכול לעזור בהמון דרכים קטנות. לסחוב את הג׳לים, להגיע לפני המתחרה שלך לתחנת המים ולהגיש לו או לה את הבקבוק הנכסף. הם מטפסים על רכסי ההימלאיה ואנחנו השֶׁרְפָּה קלי הרגליים הנושאים עבורם את כל הציוד. אל תנסה למשוך את תשומת הלב אליך. לקראת הסיום צא מהמסלול ותן להם לסיים לבד, עם חיוך גדול על הפנים ותחושת אמת שההישג – כולו – והרגע שייכים להם ואך ורק להם.