חודש שלם לקח לי מהרגע שבו כתבתי לגיא, העורך של שוונג, שיש לי טור חדש שיכול לתמוך באנשים בתקופה הזו והוא על "ספורט ככלי לוויסות רגשי", ועד הרגע שבאמת כתבתי אותו. ניסיתי מספר פעמים לשבת על המחשב, לתת את השנקל שלי, אבל השנקל נעלם, טבע בטראומה הקולקטיבית שכולנו נמצאים ונמצאות בה, כולל אני. בא לי לחמול אותי ואותנו אפילו עוד קצת ולומר שהשנה הזו ויותר מכך – השנים האחרונות, היו מלאות בכל כך הרבה מהמורות וקשיים, החל מסבבי בחירות בלתי נגמרים, קורונה, מבצעים צבאיים, שבר עם פוליטי ואזרחי, ועכשיו טבח, מלחמה וטראומה מהקשות שידענו.
לטורים נוספים של נועה זילברמן:
בין כל טבלאות האימונים והחוקים, לפעמים פשוט צריך להקשיב לגוף
עמדת המאמנת: האם אנחנו באמת פועלים תמיד לטובת המתאמנים שלנו?
"שמן זה רע?" סטיגמת המשקל במקצועות הטיפול והבריאות
וכך, בעודי כותבת את הדברים, אני מבינה שאין פלא שאני מתקשה להתמיד בפעילות גופנית, שאני בקשיים כאלו ואחרים במערכות יחסים בחיי, שיש לילות ללא שינה ולילות שבהם אני נופלת לשינה עמוקה כל-כך שהיא על גבול העילפון, שהתזונה שלי לא סדירה ושתיית האלכוהול שלי החמירה, הכל הגיוני, ויותר מכך – הכל לגיטימי.
ידעתי את הדברים האלו, ועדיין כל כך קשה לחמול את עצמנו ולראות את עצמנו בבהירות וברכות כמו שאנחנו מסוגלים ומסוגלות לעשות עבור הרבה אנשים סביבנו, וגם זה הגיוני לגמרי, היות וכאשר מערכת העצבים שלנו לא מווסתת, המוח הרציונלי שלנו פחות עובד, אנחנו הרבה יותר בהפעלה מאשר בבחירה, ולכן גם הרבה יותר קשה לנו לראות בבירור את הדברים ובעיקר את עצמנו.
קשה לנו לחמול את עצמנו. נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד
כתבתי את הפתיח הזה כחלק בלתי נפרד מן הגישה אותה אני רוצה להעביר בטור הזה, הגישה שלי ששואפת להנגיש פעילות גופנית ככלי תומך לוויסות ובריאות נפשית, הגישה שלי ששואפת להנגיש בריאות קודם כל על ידי חמלה ועל ידי הבנה מעמיקה והוליסטית של המכונה המופלאה הזו שנקראת גוף-נפש, ולכן, אם נתחיל מההתחלה, אומר שכעת, כשמערכת העצבים שלי טיפה יותר מווסתת, וחזרתי לאיזושהי שגרה סבירה, אני סוף-סוף יכולה לכתוב אותו, ואני מנסה בכל מאודי לא להלקות את עצמי – לא על כך שלקח לי זמן לכתוב אותו, לא על כך שלא עבדתי כשורה בחודש האחרון, ולא על כך ששגרת חיי רחוקה מלהיות בריאה בשבועות האלו. אני מבקשת בטור הזה, לעשות מודל דרך השיתוף הכן שלי, ובאמצעותו לעבור אל הסבר יותר רחב ותיאורטי.
נתחיל מההתחלה. מה שקורה לרוב האנשים אל מול ספורט הם מספר דברים: גישת "הכל או כלום" ("או שעה ריצה או שאין טעם", "או 3 אימונים בשבוע, או שאוותר לגמרי", "או אימון אינטנסיבי או שזה מיותר"), הלקאה ואשמה כשאנחנו לא מקיימים ומקיימות פעילות גופנית או את סגנון החיים האידיאלי שיש לנו בראש, והתנהגויות פוגעניות ומפצות כשעולה האשמה (כמו אכילה לא קשובה ומיטיבה, עישון, שתיית אלכוהול וכו'…), וחוזר חלילה.
יש הבלחות של יציאה מן המעגל כשהצלחנו לבחור ב"הכל", הרגשנו טוב עם עצמנו על השבוע/החודש המוצלח הזה, אבל החזקנו אותו בשיניים וברגע שיצאנו קצת מן השגרה הנוקשה, נחטפנו שוב אל מערבולת ההלקאה המוכרת והמכאיבה.
וכשאנחנו נמצאים ונמצאות בתקופה קשה, הדפוס הזה עלול להחמיר, כי כשאנחנו בתחושת מצוקה ההגנות שלנו יתגברו. הגנה זה ביטוי בפסיכולוגיה לדפוסים רגשיים והתנהגותיים שתפקידם להגן עלינו מפני חרדה, מפני מפגש עם רגשות קשים ועוד…וכשאנחנו בתקופה קשה שגורמת לכך שמערכת העצבים שלנו תהיה לא מווסתת ושההגנות שלנו יהיו בשיאן וישאבו מאיתנו אנרגיה רבה, זה רק מן ההגיוני והלגיטימי שיהיה לנו עוד יותר קשה להתמיד בפעילות גופנית או בכלל בסגנון חיים בריא שמצריך יותר השתדלות ומשאבים.
אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
חשוב לתת הכרה גם לרובד הנפשי וגם לרובד הגופני, כבשרובד הנפשי ננסה לקדם שיח פנימי מיטיב ואוהב, זה משפיע על הויסות שלנו ויכול לעזור לנו למתן מערבולת של התנהגויות מזיקות. גופנית נבדוק מהו הספורט או הפעילות שיכולה להתאפשר לי עכשיו בשלל היבטים (זמן, אנרגיה, כסף, חשק…), ולקדם בתוכם את ההבנה שכל תנועה מקדמת בריאות, היא תמיד עדיפה על כלום, ויותר מכך – כשנוצרת התמדה, גם אם האימונים עצמם רכים וקצרים, הרצף כשלעצמו עושה הבדל משמעותי גם בחוויה ובתפיסה העצמית שלנו שעושה אדוות חיוביות לתוך חיינו, וגם בהסתכלות רחבה ולאורך זמן, עדיף להיות אדם פעיל בצורה מתונה מאשר אדם שעושה פעילות גופנית מאסיבית ועם הרבה הפסקות.
פשוט להמשיך לזוז. נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד
דבר נוסף שיכול לקדם התמדה בפעילות גופנית וגם ערך מוסף עבור הנפש והוויסות שלנו, זו העמדה הפנימית שלנו.
בעצם הטור הזה התחיל בכותרת של "איך להשתמש בפעילות גופנית ככלי לוויסות רגשי", ומצאתי את עצמי כותבת יותר מעמוד רק על "למה זה לגיטימי שלא נצליח עכשיו, ואיך ניתן לקדם בכלל פעילות גופנית", וזה כי אני מרגישה שלא יכולתי לדבר על נושא שהוא עיסוק פריווילגי ב-WELL BEING (בטח שבזמנים אלו), לפני שאני מנרמלת את הקושי, ועוזרת להגיע בכלל לנקודה בה יתאפשר ספורט בחיינו. יחד עם זאת וכפי שכתבתי, היכולת להשתמש בספורט ככלי לוויסות, היא כשלעצמה העמדה הפנימית הזו שמבקשת להיטיב עמנו, להיות בקשב לעצמנו, ולעשות בהלימה למה שמתאפשר.
זהו נושא ענק, ורק עכשיו אני מבינה שכנראה טור בודד לא יספיק עבורו, אבל הנה מספר נקודות שיעזרו להפוך אימון לכלי לוויסות.
ראשית – תשומת לב ואמונה לגוף ולמה שהוא מבקש, למשל – לימדו אותנו שאם "אין לי כוח" זה כי אני עצלנית, אבל האמת היא שחוסר אנרגיה יכול להיות ביטוי לכל כך הרבה סיבות גופניות ונפשיות. זה לא אומר שבכל פעם שאין לי אנרגיה אוותר על אימון, אבל זה אומר שאם אתן התייחסות של כבוד לתחושות שלי, אוכל להציע לעצמי אימון מותאם, זה יעזור לי לקיים אותו, יחזק את הקשב שלי לעצמי, ויעזור לי לשמור על התמדה ושיח פנימי חיובי.
שנית – תנועה היא כלי נפלא למיינדפולנס! זה מאוד קשה לתרגל מיינדפולנס בישיבה ובאמצעות נשימה בלבד, במיוחד לנוכח סגנון החיים הכל כך גועש ורועש שלנו, ולכן תנועה מאוד מסייעת בתיחום הקשב שלנו, כלומר, אם אני מזמינה את עצמי להשתמש בתחושות הגוף כדי לפקס את התודעה שלי ("איך זה מרגיש כשקשה לי בפלאנק, איפה אני מרגישה את זה? האם זה מעלה בי רגש רגשי בנוסף?"…), יהיה לי תרגול תודעה יותר קל, ויעשה קשר בין הגוף לתודעה שלי. אני כמובן לא ממציאה שום גלגל, והיוגים הגו זאת כבר לפני אלפי שנים, אבל תרבות הדיאטה והיופי, חטפו לנו את אחד הדברים שהכי יכולים לעשות קשר בין הרבדים השונים שבנו, והפכו תנועה וספורט לכלי להרזיה במקום הדבר הראשוני והטבעי שהוא: פורקן, ביטוי, ויסות, חיבור של כלל הרבדים שלנו.
התנועה מסייעת לקשב שלנו. נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד
ולסעיף אחרון (לפחות לטור זה), תנסו לבדוק איזו תנועה תהיה מדויקת עבורכם עכשיו, ותעזור לכם להרגיש טוב יותר, הכוונה היא לבדוק "מה הגוף מבקש".
לפעמים בא לי לחבוט בדברים, כי אני מוצפת, כועסת ומתוסכלת, אז אני משתמשת בציוד כושר שיאפשר לי לבעוט, לחבוט ולפרוק את הסטרס שיש לי בגוף. לפעמים המחשבות שלי מציפות ואני מרגישה שאני זקוקה למשהו רפטטיבי ומדיטטבי, ואז אני בוחרת בריצה בקצב אחיד, ולפעמים ביטוי של התרגשות או שמחה על ידי ריקוד, שירה, וביניהם סטים קופצניים שמרגישים לי מתאימים.
למעשה, הביטוי של הגוף-נפש שלי באימוני הכושר שלי, הוא חלק אינטגרלי מן ההחלטה איזה אימון אעשה ואיך הוא ייראה, וזה משתנה גם תוך כדי האימון, וכך אני מקדמת מארג רב איכויות בדבר הפשוט הזה שנקרא "ספורט".
אז אני מזמינה אותך קודם כל לחמול, בעיקר בעת הזו, לזכור שספורט שמגיע מתוך הלקאה לא מקיים בתוכו בריאות עגולה שמתייחסת גם לרובד הנפשי שלנו, ואם כבר את.ה עושה ספורט, אז תבדקי מה הגוף-נפש שלך מבקש, ואיך זה מרגיש בגוף, כי המחשבות שלנו הרבה פעמים סתם עושות לנו רעשי רקע מעיבים.
הכותבת: נועה זילברמן, מתמחה בפסיכותרפיה גופנית, מאמנת כושר הוליסטית, אקטיביסטית דימוי גוף, ובעלת הפודקאסט מאוזנת.
