אחרי ארבע שנים ארוכות וקשות, עשרות תחרויות, חמש יבשות, מאות ימים מחוץ לבית ורחוק מהמשפחה ואלפי שעות אימון, המרוץ האולימפי ללונדון נגמר היום. אין ספק שהתוצאה הסופית היא לא מה שייחלתי, אבל אני בהחלט יכול להיות גאה ברן ובי על הדרך הארוכה שעשינו, ההקרבה הנחישות והדבקות במטרה

מאת:דן אלתרמן

בתחילת השבוע כשפרסמתי את הפוסט הקודם שלי, רציתי לשתף קצת בתחושות וברגעים הקשים שעברו עלינו בחודשים האחרונים. זכיתי לתגובות מדהימות. טלפונים ומיילים, מילות עידוד ותמיכה גרמו לי לעמוד היום על קו הזינוק במדריד, לתחרות הקריטריון האחרונה ללונדון, גאה. גאה במדינה, גאה בחברים שלי ובעיקר גאה בעצמי.

התקופה האחרונה הייתה הקשה בחיי, במסגרת הקריירה הספורטיבית שלי. רן ואני הקדשנו את כל חיינו להשגת מטרות ויעדים חדשים, כאשר החלום האולימפי עומד לנגד עיננו יום יום שעה שעה. עמדנו בכל אתגר שהצבנו לעצמנו, בנחישות, בהתמדה ובאמונה בדרך. תמיד חלמנו לצעוד באצטדיון האולימפי ולדעת שאנחנו מייצגים ענף שלם. בתחילת השנה זה נראה טוב מאי פעם, אך הפציעה הקשתה וגרמה למסע להיות אפילו קשה יותר. למרות זאת, החלטנו לא לתת למצב לשבור אותנו ולעשות כל שביכולתנו להמשיך.

שלושת השבועות האחרונים נראו כלא הגיוניים. ארבע תחרויות, שלוש יבשות ומערכת ניקוד שצריך להבין עד הפרט האחרון. בשבוע האחרון, כשהמצב נראה לא מזהיר, הכרחתי את עצמי להאמין שזה בר השגה. התמיכה שזכיתי לה מהמשפחה והחברים דרבנה אותי להרים את הראש ולהמשיך להילחם עד הרגע האחרון.

על קו הזינוק עמדתי חדור מוטיבציה והאמנתי שאני אעשה את זה. הבטחתי לעצמי שאני אתחרה חזק ולא אוותר עד שאחצה את קו הסיום. בשחייה הצלחתי סוף כל סוף להביא את עצמי לידי ביטוי והתמקמתי בשלושים הראשונים, דבר שהקנה לי רכיבה עם הקבוצה הגדולה. גם בקטע האופניים, שהיה מסלול קשה מאוד, הרגשתי חזק ובטוח בעצמי. לצערי המתחרה שלי על הכרטיס האולימפי, יצא ראשון מהמים (הוא השחיין הטוב ביותר בסבב העולמי) וביחד עם קבוצה של 8 ספורטאים אשר יצאו כמספר שניות לפני כולם מהמים, הובילו את קטע האופניים והצליחו  להגדיל את הפער בכול סיבוב. לריצה ירדנו קבוצה של 45 ספורטאים, בפער של 2 דקות על שמונת הספורטאים הראשונים. ידעתי שהסיכויים הם נמוכים מאוד, אבל מצד שני הבנתי שאין לי מה להפסיד ונתתי את כל כולי.

אני יוצא לקטע הריצה, הכאבים לא מרפים ממני, ומנסה לסחוט את טיפת הכח האחרונה…

ביומיים הקודמים לתחרות, שמעתי שעוד שני ספורטאים ישראלים עמדו בקריטריון והצטרפו לנבחרת האולימפית של ישראל. שמחתי מאוד בשבילם וכל כך רציתי שביום ראשון בערב יציינו ספורטאי נוסף. בסוף התחרות, כשנשכבתי בשטח ההתאוששות, הבנתי שזה לא ייקרה. כשרן בא לחבק אותי הייתי עם דמעות בעיניים. 19 שנות קריירה חלפו לי בראש.

הדרך הביתה כמובן קשה מאוד. אך יחד אם זאת לא יכולתי לבקש לעשות אותה עם מישהו אחר חוץ מרן. לפני ארבע שנים, לאחר שפספסנו את הקריטריון לבייג'ין, קיבלנו, ביחד עם המשפחה המצומצמת שלנו, החלטה לא קלה בכלל, לונדון 2012. בשנה שעברה רן עבר שנה מרובת פציעות, ובסופה החליט להקדיש את ההמשך הדרך על מנת לאפשר לי לקבוע את הקריטריון. הוא החליט להקריב את עצמו למעני. עברנו הכל ביחד והכי נכון לסיים את התהליך הזה ביחד. אחרי התחרות חיבקנו אחד את השני והלכנו ביחד למלון, מלאי גאווה בדרך שעשינו ומה שלמדנו וייצא לנו מהתהליך של לונדון 2012. האמנו בדרכנו, דבקנו בה ולא וויתרנו לרגע אחד.

אני חוזר ארצה, לביתי החם והתומך לכמה ימים של מנוחה פיזית ונפשית. אני רוצה לתת לרגל לנוח. כבר שכחתי מה זה לקום בבוקר ללא כאב ואיך אפשר לעבור את היום ללא משככי כאבים. אני רוצה להיות בחיק המשפחה ולהעביר זמן איכות עם אשתי והילדים מבלי לחשוב על האימון הבא וכמה נקודות אני צריך. ואז כשהגוף והנפש יהיו מוכנים נתחיל לחשוב על המטרה הבאה.

ריו?….

דן אלתרמן – אלוף ישראל בטריאתלון, מאמן קבוצת אלתרמנס.

קישורים: טריאתלון, רן ודן אלתרמן