"אם אתה רוצה לרוץ, רוץ מייל. אם אתה רוצה לחוות חיים אחרים, רוץ מרתון" אמיל זאטופק ("הקטר הצ'כי", בעל ארבע מדליות זהב אולימפיות בריצות למרחקים ארוכים)

בשנת 1976 היה תומס בבינגטון לוי סטודנט לפילוסופיה וספרות באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. הוא היה באמצע שנות העשרים לחייו ומלבד עיסוקיו האקדמאים יצא ליבו אל רצי המרתון הגדולים, אבבה בקילה ואמיל זאטופק האגדיים. לוי היה יתום, מרוחק מאחיו היחיד, טיפוס מתבודד שמתקשה ליצור יחסים. אפרוריות חייו, נתיבם הידוע מראש, עיסוקו השכלתני, נטול כל נגיעה פיזית, כמיהתו לחום, אהבה, חברות והכרה – הובילו את ליבו אל האגדות המתנשפות, המתייסרות והנערצות.

כל כך הזדהה עמן, עד שלמרות רזונו, חיוורונו, רפיסות שריריו וביטחונו העצמי המעורער הוא החל לרוץ ולהתעמת עם קצה גבול יכולתו. הוא רץ בשבילי סנטרל פארק וברחובות הסמוכים, אך התפאורה בדמיונו היתה אצטדיונים מלאים בקהל מריע ומעריץ. הדמיון אף זימן לו מתחרים, ומטרים ספורים לפני קו הגמר הצליח תמיד לחלוף על פניהם ולסיים ראשון, ידיו מונפות מעלה ואצבעותיו זקורות.

בשנת 1976 הייתי בן חמש עשרה, תולעת ספרים שקוראת הכול. ארון הספרים בחדרי היה גם המקום שממנו נשלפה מיטתי. אפילו לא הייתי צריך לצאת ממנה כדי לשלוף ספר ולהפליג בו, וגם חולה ספורט הייתי, בעיקר כדורגל, אבל לא רק. כל ספורט משך את ליבי.

את תומס בבינגטון לוי הכרתי באחד מלילות חורף 1976. האנטי גיבור חסר חוט השדרה והתלותי הופיע כגיבור ספרו של וויליאם גולדמן, איש המרתון, מקסים וסוחף עם המראות שבדמיונו, כוח הרצון והסבל. בעיקר הקסים אותי שם הספר, הההגדרה הנכספת – איש המרתון. במהלך הקריאה כבר החלטתי. ללא שמץ מושג מה זה לגמוע בריצה 42.2 ק"מ וללא שמץ ידיעה מה נדרש כדי להתייצב על קו הזינוק, התקבלה ההחלטה – יום אחד גם אני אהיה איש מרתון.

זמן קצר לאחר מכן, ההחלטה התפוגגה והפכה לזיכרון חלומי. איש המרתון נשכח וכדורגל המשיך להשתלט על כל חלקה בחיי. שיחקתי, אהדתי, נשמתי וחלמתי. חייתי כדורגל. הוא היה (ועדיין) אהבה גדולה. על המגרש, תחילה במחלקות נוער, בהמשך בליגות בוגרים זניחות, ולבסוף עם חברים בשכונה. פציעות, התכווצויות, נקעים ושברים לאורך השנים לא יכלו לאהבת הכדור.

שלושה עשורים היו צריכים לחלוף מהיכרותי עם בבינגטון, כדי שייווצרו הנסיבות שיכולות לאהבת הכדור: שבר קטן בקופסת פרק הירך, כאב לא מוכר בתנועות מסוימות של הרגל בעת משחק, ומנוחה, שבסיומה יהיה סיכוי להחלמה. המנוחה הסתיימה, הסיכוי התאפס והרופא אמר: "לרוץ אפשר, אבל רק ישר".

כמו אצל נרקומן בגמילה, כך היו ייסורי. נאחז בתקוות שווא, שאולי-אולי השברון יתרצה ויתאחה, ניסיתי והמשכתי ושוב ניסיתי, אבל תמיד, לאחר כמה דקות של כאב בלתי נסבל, הפסקתי. ירדתי סופית מהמגרש, ובלית ברירה ואפס תשוקה נכנעתי להמלצת הרופא: לרוץ ישר.

התחלתי לרוץ, לגמוע קילומטרים. בתחילה התמודדתי עם חוסר חשק, סבל, קושי ועייפות. אחר כך עם מרוצים. 10 ק"מ, 15 ק"מ, 21 ק"מ. תמיד תמיד היו שם תומס בבינגטון לוי, וויליאם גולדמן, אבבה בקילה, קהל וחלום. הם אלה שהחליפו את הרומנטיקה שעל המגרש, ברומנטיקה שעל המסלול; המירו את הריגוש של כדור ברשת בהתרגשות חציית קו סיום; הזכירו תמיד, שגם על המסלול אפשר להתמסר, בעיקר לאדרנלין.

ב-14 בינואר 2007 הופיע בפעם הראשונה הדבר האמיתי. המרתון הראשון. קשה כמו שמעולם לא דמיינתי, כואב כמעט ללא יכולת לשאת. מאבק על כל מטר ב-5,000 האחרונים, ריצה על אדים של אנרגיה וגחלים לוחשות תחת כפות רגליים.

12:26 בצהריים. יום אפרפר של חורף קר, שמיים קודרים, שער קו סיום מתנפח אדום ועליו עשרות סמלילים של נותני חסות מסחריים, קהל גדול בצידי הכביש, חלקו חמוש במצלמות. כל התפאורה הזאת מבליטה דמות רץ, שברגע הקלקת המצלמה נלכד בתנועת ריצה בין רגלֵי השער המתנפח האדום, לבוש בגדי ריצה כהים, מספר חזה על בטנו, ידיו מונפות באצבעות זקורות לכיוון השעון הדיגיטלי התלוי בראש המתנפח, מציג 03:26:10.

והפנים – הפה פעור לנשימה גדולה של הרבה חמצן, העיניים עצומות בחוזקה ומבע של התייסרות בשילוב לא הגיוני עם סיפוק. אני איש המרתון.

לביקורת הספר ולרכישה "העולם מריע" לחצו כאן