מאת:אור
בזמן האחרון התחילו לפקוד אותי כאבים בחזה, ליתר דיוק בצידו השמאלי של החזה. אמנם המיקום היה מעט שמאלה מהיכן שאמור להיות הלב למיטב הבנתי, ובכל זאת לא נתתי לפרט שולי כזה להפריע לי. לכאבי יש אופי מוזר, הם מופיעים בתחילת האימון ונעלמים במהלכו, "אין הפרעה בתפקוד הלב שמתנהגת בצורה הזאת" הבהיר לי בקולו הסמכותי ד"ר רון, שהוא עמית לדרך ורופא מייעץ לעת צרה, אבל גם עובדה זו לא פגמה בחרדה החדשה שהתחלתי לטפח. "זה יהיה אירוני אם אחרי כל הפחדים המפותחים שלי ממחלות כמו טרשת נפוצה ואפילו זאבת, בסוף אמות דווקא מדום הלב הבנאלי" אמרתי לאהובתי, ונרשמתי לבדיקת לב במאמץ על מנת להסיר מעלי את אימת הבנאליות.
בניגוד לפעם הקודמת בה עברתי את הבדיקה, לפני פחות משנה, הפעם הגדלתי לעשות ובחרתי בבדיקה שכוללת ניתוח של נתוני פליטת החמצן שלי במהלך האימון, בעלת השם המרשים VO2 MAX. המשמעות המעשית של בחירה זאת היתה שהפעם כשהתייצבתי לבדיקה לא רק שהולבשתי בגופיית רשת ולחזי חוברה אלומה מרשימה של אלקטרודות, אלא שנוספה להן גם מסכה שכיסתה את פני ובקצה שלה צינור ניטור לגזים הנפלטים.
לבדיקת לב במאמץ יש פן פסיכולוגי משמעותי לא פחות מההיבט הפיסיולוגי. ההוראה לנבדק היא "תעצור רגע לפני שאתה מת", כך שהרצון להגיע לשיא היכולת מוגבל למעשה רק על ידי הרצון להישאר בחיים לאחר אותו שיא. אין לך קריטריון ברור לרגע בו עליך לעצור, וכמי שטרם התנסה במוות מצאתי שאני עלול להתקשות בזיהוי המדוייק של הרגע שלפני.
הבדיקה התחילה בקצב איטי, כל שנדרש ממני היה לצעוד ומידי פעם להושיט את ידי לצד לצורך מדידת לחץ דם. התקשורת, כמו בעת צלילה, נעשית רק באמצעות תנועות ידיים, שכן מד הגזים לא אוהב דיבורים מיותרים. על הצג מספר הקילומטרים לשעה מתחיל לעלות, אני עובר לריצה, ואחר כך לריצה מהירה. עוברים את שניים עשר קמ"ש שהיא המהירות המרבית שאני רץ בה לאורך זמן במכון הכושר, אחר כך ארבעה עשר קמ"ש שהיא המהירות המרבית שבה רצתי אי פעם במכון הכושר, ואחר חמישה עשר קמ"ש שעליה כבר אין לי מה להגיד, חוץ מזה שזה מהר מאוד. בשלב זה אני כבר לא מושיט את ידי למדוד לחץ דם, אני צריך אותה צמודה לגופי על מנת לשמור על שיווי משקל. מהירות ההליכון ממשיכה לעלות, שישה עשר קמ"ש, אני שומע את שריקת הרוח באזני, מתעלם מהעובדה שאני רץ במקום סגור. מונה המהירות מגיע לשבעה עשר, "אז ככה זה מרגיש לפני שמתים" אני אומר לעצמי ועוצר. הבודקת לא נראית מתרשמת, רק מנסה לנוע באלגנטיות בין טיפות הזיעה שאני מתיז לכל עבר, "הרופא יראה אותך עוד מספר דקות" היא אומרת ואני מנסה לקרוא מהבעת פניה, האם היא רק לא מתרשמת, או שהיא גם יודעת משהו על התקף לב שממתין לי מעבר לסיבוב.
ד"ר ירום, רופא הספורט מקבל אותי במשרדו. על צג המחשב שלו גרפים בצבעים שונים וטבלאות, כולם פרי המאמץ שלי, "רצת לא רע בכלל" הוא אומר לי, ואני מהנהן כמו חולדה גאה. "בטח תשמח לשמוע שהכושר שלך הוא בדרגה של טוב" הוא ממשיך בהבעה של שביעות רצון. "טוב?" אני נזעק, "בפעם שעברה, לפני כמעט שנה, חודשים ספורים אחרי תחילת האימונים אמרת לי שהכושר שלי טוב מאוד", ד"ר ירום הודף את המתקפה שלי באמצעות המדע "טוב, אז לא היו לנו את נתוני פליטת הגזים". "הבעיה שלך היא שבמאמץ גבוה אתה עובר לנשימה של כלב, נשימה שטוחה מדי, ואתה מוציא יותר מדי דו תחמוצת הפחמן". עכשיו מה שהוא אומר מתחיל להישמע לי מוכר, משהו משיעורי הפסיכולוגיה, אני חופר בזכרוני ולפתע נזכר, "אתה בעצם אומר שאני היסטרי?", ד"ר ירום מהנהן. כך, אחרי שהבהיר לי שהבעיה שלי היא במח ולא בלב הוא ממשיך, "וגם אתה עדיין צריך לרדת שישה קילו". זה כבר היה יותר מדי, בבדיקה הקודמת ד"ר ירום הורה לי לרדת עשרה קילוגרם, ואני בינתיים ירדתי כבר כשניים עשר, חשבתי שלכל הפחות אזכה למבט של ההערכה, אם לא אקבל את פסלון "מרזה הזהב" שהוא בוודאי מחזיק במגירתו. במקום זה אני שומע שהדרך רק הולכת ומתארכת, שהקילוגרמים יורדים מצד אחד ומתווספים מהצד השני. וכאילו כל זה לא היה חמור מספיק ד"ר ירום טוען שאני אמור לרוץ את המרתון בפאריז בשלוש שעות ועשרים דקות, כארבעים דקות פחות מהזמן שאני מייעד לעצמי. בשורה התחתונה אם משהו יהרוג אותי בקרוב כתוצאה מהפעילות הספורטיבית, זה לא יהיה דום לב, אלא הבושה על כך שלא עמדתי ביעדים.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
