אף פעם לא התרגשתי ככה מתחרות שאני לא מתחרה בה אבל הפעם עוברות בי צמרמורות של התרגשות בכל פעם שאני נזכרת בתחרות הצ'אלנג' ישראמן שתיערך ביום שישי. אני רצה בטיילת תל אביב ומדמיינת את רגע הזינוק, את כל האנשים שבואו להגשים חלום, להתחרות בשביל איזו מטרה נעלה, בשביל להרים ראש ולהגיד בצורה הכי ברורה שיש – אנחנו כאן ובראש מורם.
חיילי מילואים, ספורטאים מהעוטף, אנשים שאיבדו כל כך הרבה, אבל התקווה והתקומה גדולה יותר מכל שבר. אני רואה אומה פצועה ומדממת, שמרימה ידיים יחד, עומדת על החוף בקור של שש בבוקר באילת עם חליפות שחייה ומזנקת למים המרפאים האלה של ים סוף. חברה פצועה שמוצאת נחמה בספורט, ב"ביחד", במשחק עבור מטרות נעלות וגדולות מאתנו. ספורטאים שמתחרים לזכר חבריהם שאינם ובשביל כולם שחוו חמישה חודשים שבחלומות הכי שחורים שלנו לא דמיינו.
גולדי רייך. "הפעם על הקווים" | צילום: צלמי שוונג
הדבר אולי הכי משמעותי שקרה לנו בפרספקטיבה הקטנה שלנו בעולם הספורט זה שהבנו מה חשוב באמת, אני לא אוהבת את המילה ״פרופורציה״, אני פשוט חושבת שהיא לא רלוונטית, כי גודל הצרות לא באמת משנות כל עוד אנחנו חווים את הקושי. אני חושבת שהמילה הנכונה יותר היא חמלה.
גם אם הצלחנו לעשות אימון וגם אם לא, גם אם ביצענו אותו כמו שצריך וגם אם לא, כולנו הבנו בטרגדיה הגדולה הזאת שנפלה עלינו שלא ההצלחות הן אלה שמגדירות אותנו וגם לא האתגרים. מה שמגדיר אותנו אלו האנשים שהפכנו להיות בדרך, התובנות על החיים הפרטיים שלנו, על הזהות הלאומית שלנו, כל אחד איפה שהאירוע זה פגש אותו ואת הנפש הפצועה והמדממת.
איבדנו כל כך הרבה, רק בענף שלנו איבדנו לוחמים ואנשים מהעוטף. נדב גולדשטיין, חן יהלום, ליאור ויצמן, רני טחן, רועי יוסף זכרם לברכה. ספורטאים שאיבדו קרובים להם, והרשימה היא לצערנו כל כך ארוכה… אבל כפי שאמר נדב – התקווה שלנו היא זו שמתה אחרונה… וכל עוד אנחנו חולמים על חיים, על תקווה, על עתיד ועל ספורט אנחנו מנצחים.
נדב גולדשטיין בישראמן | צילום: צלמי שוונג
אנחנו, הספורטאים, יודעים שספורט הוא התרופה הכי טובה. אין תחושה רעה שאימון טוב לא יכול לפתור ואין נפש שבורה שלא תקבל נחמה מקצת אנדורפינים וטבע. ותכל'ס לא המצאנו את הגלגל, ״הפועל״, ״המכביה״ ארגונים ספורטיביים שקמו בדיוק ברגעים שהעם שלנו היה צריך תקומה.
אפילו ב-1920 כשהנהגת ״ההסתדרות״ הייתה חסרת זיקה ספורטיבית אבל האמינה במטרה לאגד את כל העובדים, היא הקימה מהר מאוד מועדון הספורט והמועדון הראשון של ההתאגדות היה הפועל תל אביב.
המכביה גם קמה על ידי יוסף יקותיאלי כששב מן המלחמה באימפריה העותמאנית ולא הורשה להשתתף באולימפיאדה. בנאומו המרגש הוא אמר: ”נוסף למבחן הספורטיבי יבוא גם המבחן הלאומי. מאות ואלפי הצעירים העברים שיבואו לארץ-ישראל לקחת חלק ב"מכביאדה", ישאפו את אויר המולדת האהובה, ישמעו עברית חיה ורוננת, ישובו לבתיהם מלאי עוז ומרץ להמשיך בגולה את עבודת עמם, עד בוא זמנם לעלות ארצה. ולא רק ב"גופניות" נטפל בכינוסנו זה, גם ה"רוחניות" צריכה לתפוס בו מקום נכבד. ב"מכביאדה" יש לערוך תחרויות באמנות, ספרות ולארגן תערוכות בכל ענפי היצירה של העם היהודי, כל אלה יוסיפו תפארת ותועלת לכינוסנו".
צילום: צלמי שוונג
וזה הסיפור שלנו כעם, להמשיך בראש מורם, להאמין ולקוות. עצם זה שאתם על קו הזינוק, כבר ניצחתם, והפעם זאת לא קלישאה, זו האמת הכל כך כואבת והניצחון הלאומי של כל אחד ואחת מאתנו.
אני אחכה לכם על קו הזינוק והסיום. בכנות, אני קצת מצטערת שאני לא מזנקת יחד אתכם, אבל אני מבטיחה להעביר את ההתרגשות ואת הסיפורים שלכם בסיקור מלא שיעלה כאן בשוונג ובערוץ הספורט.
