“לסוכתנו בא אורח. עמית נאמן ברוך הבא״. אבל אתחיל בגילוי נאות כיאה, את עמית הכרתי במהלך השנה האחרונה; הוא מאמן חברים שלי באופן אישי, ב"מועדון ארוחת הבוקר" כקבוצה ואני אוהב את גישתו, לריצה ולחיים. בין השאר כי עמית הוא מאמן קשוח עם חוש הומור אנגלי דק ומשובח. המון אירוניה עצמית ומבטים מקוריים שלצערי לא כולם יראו אור. לפחות לא כאן.

מאמן קשוח עם חוש הומור אנגלי. עמית נאמן | צילום: באדיבות עמית נאמן

עוד ראיונות מיוחדים לחג
אושפיזין לחג עם נחשון שוחט
אושפיזין לחג עם אורן בליצבלאו
אושפיזין לחג עם זהבה שמואלי

עמית, ספר לי על עצמך בקווים כלליים.
"נולדתי בירושלים בשנת 1957, בגיל חמש הוריי חזרו למזכרת בתיה שאבי סבי, מרדכי ניימן, היה אחד ממקימיה ב-1883. יש לי שלשה ילדים שאחד מהם גם אתלט (נועם נאמן). הייתי אתלט פעיל, והאתלטיקה ממשיכה לעניין אותי באימון, שיפוט, מדידה, מקומית, עולמית, אישית וקבוצתית. אני שותף בניהול קבוצת הפייסבוק ״אתלטיקה עכשיו״ ביחד עם יגאל לב ובני נווה. עברתי חמש אגודות, היו לי ארבעה מאמנים: יהודה מור, איתמר פדן, רפי וישניצר ואיליה בר זאב. התמקדתי בריצות בינוניות וארוכות – כולל 3 שיאי ישראל בריצות ארוכות, 5 אליפויות ישראל, ומקום ראשון בעולם בגילאי 40 פלוס בריצת 10,000 בשנת 1999. כשלא יכולתי יותר להתאמן – או ליתר דיוק כשהגוף שלי לא עמד בזה יותר – הפכתי למאמן".

איך המעבר הזה קורה?
"נפצעתי בברך בגיל 42. זה התחיל עם מיניסקוס ונגמר בשחיקת סחוס. בגיל 47 הושבתתי כליל והפסקתי להתאמן ברצינות. בחצי שנה שלפני הפציעה כל השבועות היו לפחות בנפח של 100 ק״מ שבועיים. אחר כך בהמלצת המומחים עברתי ל-50-60 ק"מ והתוצאות היו בהתאם. זה היה מאוד מבאס. הראש עוד חושב במונחים של הזמנים של פעם ובגוף נשארו רק שאריות. בדיוק אז נפתח קורס מאמני אתלטיקה לבוגרי נבחרת האתלטים לשעבר עם 'מיטב הנוער' של הדור שלי. והחלטתי לעשות אותו. בשנים היותר מאוחרות שלי כאתלט כבר היו לי רעיונות ותובנות. והקורס בא לי בדיוק בזמן. ומסתבר שליישם את זה על אחרים זה מפצה במשהו. למרות שבהכשרתי ובמורשת המשפחתית אני בוגר הפקולטה לחקלאות רציתי מאוד להישאר ב'אזור חיוג אתלטיקה'. האימון הוא אפשרות שכזו. מתסכל אבל מתגמל. האימון זה בעצם לרוץ דרך רגליים של אחרים".

הייתי חייב להבין מיהי האדם שמאחורי התדמית. עם ביטי דויטש | צילום: באדיבות עמית נאמן

מה בעצם מעמד המאמן?
"אחת הדרכים לקבוע מעמד. זה הכסף. בענפי הספורט הקבוצתיים מסתובב הרבה כסף. באתלטיקה הכל יותר קטן, מול אוכלוסייה יותר קטנה. וממילא אנחנו עושים את הדברים בעיקר מאהבה. זה שאני עושה עוד דברים, כמו שיפוט ומדידה, מאפשר לי להמשיך ולעשות את מה שאני אוהב מכיוון שאנחנו עוסקים בענפים יותר אישיים ממילא היחסים בין מאמן לחניך מיוחדים יותר".

תסביר.
"אני מנסה לאמן מתוך הבנת הספורטאי שלי. להפוך ולהיות חלק ממנו, מתוכו. בשביל זה אני לפעמים מתעקש – ואני נודניק לא קטן – על דיווחים מדוקדקים שבועיים בנושאים מסוימים. ולא אין דבר כזה יותר מדי מידע. אני מסנן מתוך המידע את מה שצריך כדי לדייק ולהשתפר באימונים ובהשגת המטרות".

איך אתה מסכם עד כה את התקופה שבה אתה מאמן את ביטי דויטש.
"ביטי דויטש זה ניסיון מאוד מעניין. בהתחלה הייתי חייב להבין מיהי האדם שמאחורי התדמית. לקח לי זמן לראות אותה כאתלטית ולא כסטראוטיפ או כנציגת מגזר. אני מאוד שמח מהגישה, מהתפיסה ומההתלהבות שלה, מתרשם מהיכולת לארגון סדר היום של אמא במשרה מלאה ואתלטית עם הפנים לטוקיו. קיבלתי את האימון שלה מהמאמנים הקודמים שלה – יורם ואתי איינר – ועכשיו חובת ההוכחה עליי. תוך פחות משנה היא הפכה לרצה לגיטימית ומשמעותית בתחרויות ישראליות ובינלאומיות. טוקיו זאת המטרה. קייפטאון היתה תחנה חשובה בדרך. עכשיו צריך עוד לעמוד בקריטריון הרבה יותר מסובך מהעבר. זה לא יהיה קל אבל יש לנו סיכוי".

ואיך זה לאמן את הבן שלך?
"בתור מאמן אני לא הייתי יותר קשוח לעומת האבא שאני. במונחים של היום אני אולי נקרא אבא קשוח. אבל לרגע לא איבדנו את החברות בינינו. להפך זה חיזק את הקשר. יש לנו שלשה ילדים. כולם היו יכולים להיות, אבל רק נועם אתלט פעיל". לא כולם מכירים אולי, אבל נועם נאמן, הבן של עמית, היה 9 פעמים אלוף ישראל בריצת 3,000 מ' מכשולים. מהן 6 ברציפות 2013-18. הוא בעל התוצאה השלישית בטיבה של ספורטאי ישראלי במקצוע זה בכל הזמנים והוא מהנדס אווירונאוטיקה וחלל.

איך אתה מתבונן על מהפיכת הריצה.
"במרתון הראשון שלי ב-1985 היו 357 רצים בטבריה. היום יש בארץ חמישה-שישה מרתונים, עשרות מרוצים והמונים שיוצאים לרוץ בתחרויות בחו״ל. מסתבר שטרנדים כבר מגיעים לישראל במהירות יותר גדולה מבעבר. ה-Running Boom הוא דוגמה טובה. הכיוון לא בהכרח בכל מה שנוגע לריצות ההישגיות. בסיס הפירמידה מתרחב. המוני מתאמנים ומתחרים. הרבה בעלי מקצוע מתפרנסים מהתחום – פיזיותרפיה, עיסוי, אימון, ציוד ואבזור, ארגון. החציון איטי יותר, הגיל עולה. יש לזה המון יתרונות וגם כמה חסרונות: חלק מהמארגנים לא מתייחסים למצוינות אלא לכמויות ולמסחור, הרבה פחות כסף למנצחים ובין היתרונות לחסרונות אני רוצה שאנשים ירוצו בדרך ובצורה שהכי מתגמלת אותם".

"רציתי מאוד להישאר ב'אזור חיוג אתלטיקה". עמית נאמן | צילום: באדיבות עמית נאמן

מה סדר היום האישי שלך.
"אני קם בחמש מגיע לאימונים בשש ורבע. שעתים-שלש אימון. יש לי כ-10 מתאמנים אינדיבידואלים. מועדון ׳ארוחת הבוקר׳ הוא ניסיון קבוצתי ראשון שלי, ניסיון של שני הצדדים עד לטבריה 2020. בינתיים – אני מאושר כל פעם שאני רואה שמישהו משפר שיא אישי. כשאני רואה את הדרך בה הקבוצה כבר עושה את תרגילי הריצה אני שמח על תרומתי לקואורדינציה האישית והקולקטיבית של כמה מרצי ירושלים. אני לא רוצה להזכיר שמות כדי לא להפלות אף אחד או אחת. אבל השיפורים של הרצים והרצות – נהדרים".

מה הספורט הפעיל שלך.
"אני רוכב על אופניים. הולך הליכה קצבית. לפעמים גם קצת רץ מתוך ידיעה שאשלם את המחירים. אבל זה חסר לי. כשאני רץ אני עף. פעם עפתי בשלוש דקות ומשהו והיום בחמש דקות ומשהו. אבל לעוף זה לעוף".

ומה התחביבים שלך?
"גינון. אבי סבי היה חקלאי, אבא שלי היה מורה לחקלאות. למדתי חקלאות בפקולטה ובגינה שלי אני משמר את המסורת המשפחתית".

למה בעצם אני צריך מאמן.
"אתה לא צריך מאמן. אתה בהחלט יכול לרוץ לבד. השאלה מה המטרות שלך. אם אתה רוצה להשתפר במהירות, בנפח, בסבולת. לשפר הישגים. יכול להיות שמאמן יכול לעזור לך, לתת כיוון, עצות או הנחיות".

מה היית ממליץ לקוראים, לרוץ בקבוצה או יחיד?
"יחיד בתוך קבוצה! ולכן הקבוצה לא יכולה להיות גדולה מדי. וגם בתוך הקבוצה אני מעדיף דבוקות קטנות של רצים ברמות דומות. אם יש קבוצה שהרצים שבה מבינים ריצה זה ללא ספק מאתגר. ובכלל אני מעדיף אתלטים שיבינו ריצה, יבינו אותי ויאתגרו אותי".

מי השפיעו עליך?
"עליי בעיקר השפיע איליה בר זאב. הוא התחיל מארתור לידיארד (מאמן הריצה הניו-זילנדי, אחד המאמנים המשפיעים ביותר על תורת הריצה למרחקים כפי שאנו מכירים אותה כיום, א.ב). גם הוא כמוהו אוטודידקט. חקר וחפר וחיפש. קרא ואסף המון ספרות אתלטית. אף פעם לא הפסיק לנסות, להתחדש וללמוד עוד. איליה אף פעם לא הסתפק במה שיש. כל מטרה היתה הבסיס למטרה הבאה. כמוהו גם אני פריק של מספרים. זאת ההפרעה האובססיבית-קומפולסיבית שלי (מי שרוצה להבין מה זאת פריקיות ויש לו חמש יחידות במתמטיקה מוזמן לקרוא כאן את האימונים של איליה ועמית: עולם הריצה, א.ב)".

מה לגבי הנפחים והקצבים של הרצים?
"זה מאוד אישי. את כל האימונים צריך לתפור לפי החיים של הרץ והעומסים האחרים שיש לו. בית. זוגיות, קריירה, מנוחה ושילוב של היכולות שהוכחו באימונים יחד עם התחושה ביום המרוץ יקבעו את התוצאה במרוץ עצמו. על פי רוב אני מעדיף זינוק איטי בכמה שניות, התאמה אחרי קילומטר או שניים, על פני פתיחה מטורפת מדי שמחסלת את שארית המרוץ".

הגינות בספורט.
"עצוב לי שהגענו למצב בו עם כל תוצאה והישג שהם חורגים מהצפוי מיד נשמעות הספקולציות על שימוש בחומרים אסורים. כולנו רואים מה קורה באתלטיקה העולמית וגם היו דברים בעולם האתלטיקה הישראלית. היו כמה וכמה מקרים במרוצת השנים שספורטאים ישראלים נכשלו בבחינת הסמים. גם כאלה שהחזיקו בשיאי ישראל ובהמשך גילינו שהם נדחפו אל הלא לגיטימי. בעצמם או אולי על ידי המאמנים או הסוכנים.

יש כל הזמן שמועות לגבי רצים ישראלים. וזה לא נעים. זה מוציא את הטעם. כי יש כאלה שמרמים את דרכם להצלחה בדרך שכזו. כשאני רואה שיפורים של קפיצות מדרגה, של ספורטאים שנמצאים שנים בתחום, אני אומר לעצמי יכול להיות שאימונים שונים ושיטות אימון חדשות אכן הועילו לשיפור. אם נוסיף לכך את הישגי המדע יחד עם תוספת אימוני גובה, תזונה ומנוחה על אלה יכולים להביא לשינויים. אבל יש תוצאות שאני לא יכול להסביר אותן. וחבל שכך. הסביבה מזוהמת ויש חמיצות של ספקות באוויר".

ולגבי הרצים שלך.
"כשאני מקבל מישהו להתאמן אצלי אני מבהיר את עמדתי. שואל שאלות מכשילות. מנסה להבין את הלך הרוח. מה תהיה עמדתו של הספורטאי מול פיתוי גדול. עד עכשיו אף אחד לא נכשל בזה. יתכן וזה מעיד על כך שאין אצלנו הרבה מועמדים לזה. מה עוד שמי שמגיע אלי יודע את עמדותיי הנחרצות ואם הוא או היא לא חושבים כמוני הם פשוט מתרחקים ממני. בכל שנותי כמאמן אף פעם לא חוויתי שיפורים קיצוניים בכושר, כאלה שלא נבנו תהליך הדרגתי באימונים".