הר איתן הוא "הר הבית". עולים אליו לרגל לא רק רצים מירושלים ופרבריה. מדי יום ובייחוד בסופי שבוע מקיפים אותו בדבקות רצים ורצות כמעט מכל הארץ. בסוף השבוע האחרון נצפו נערות ונערים על אופנים הישר מהמשולש, אחד מעוטף עזה שהקיף כל הלילה בדרך לאולטרה שלא יתקיים, חברות רצות רציניות ועוד. הולכים, רצים ורוכבים. יש מקום ויש מספיק עליות לכולם. יש מזדמנים ויש קבועים. ובין הקבועות אי אפשר להחמיץ את שתי הרצות מרגלית שחר וליז גזי. יש להן מינוי לשבתות. אחת רואה והשנייה פחות ואם אתה לא מכיר אתה לא יודע מי היא מי. הן לא מחכות לשמחת תורה כדי לקיים את מנהג ההקפות. הן שם תמיד.

מקיימות את מנהג ההקפות בהר איתן | צילום: באדיבות מרגלית שחר וליז גזי

עוד ראיונות בשוונג
ילנה דולינין: "אני לא חושבת על עצמי כספורטאית מקצועית"
ניקולה ספיריג: "אני חוזרת לישראל עם זיכרונות טובים"
גיא ניב: "הטור היה אכזרי, אבל נהניתי"

ספרו לנו קצת עליכן.
מרגלית: "שלום. שמי מרגלית שחר. ילידת מרוקו בת 65 גרושה עם חמישה ילדים מקסימים. והמון נכדים. רגע אני צריכה לספור… 10 נכדים. עסקתי 37 שנים בהוראה וייעוץ חינוכי בגיל שישים פרשתי. התחלתי ללמוד משפטים בבר אילן. ועכשיו אני עושה התמחות בבית משפט השלום בבית שמש. נולדתי עם ניוון המקולה (מחלה הפוגעת בתאי הראייה) שהתדרדר עם השנים ולקראת גיל 40 איבדתי לגמרי את הראייה. היום אני רואה אור, חושך ו… בחורים יפים".

ליז: "שלום. שמי ליז גזי. ילידת ארצות הברית, בת 51. עובדת 25 שנים באינטל. היום אני אחראית תשתיות מחשוב בכל מפעלי אינטל בעולם. נשואה למישל ויש לנו שלשה ילדים".

ומאיפה הספורט?
ליז: "אני נדבקתי מבן זוגי, מישל. הוא התחיל ב-2012 ואני שנה אחריו".

מרגלית: "היא הבינה שאם היא לא תרוץ אחרי מישל היא לא תשיג אותו".

ליז: "הוא הדביק אותי בשני הג׳וקים. בריצה ובהר איתן. בתיכון למדתי ריקוד. מי יודע אולי דווקא משם באה הריצה".

מרגלית: "הספורט הוא חלק בלתי נפרד מהווית החיים. מובנה לתוך האישיות שלי. קודם לאבדן הראייה, רכבתי המון על אופניים ושחיתי. וכשהמגבלות כבר ממש הפריעו לי. החלטתי לעבור לריצה כדי לשמור על כושר ולפרוק אנרגיה. בריצה יותר קל למצוא מלווה. אתה רץ חופשי, רק צריך להיות ערני ומודע למכשולים".

התפתחה ביננו שפה והבנה | צילום: באדיבות מרגלית שחר וליז גזי

איך נראה שבוע ריצה שלכן?
ליז: "מאז הקורונה אני רצה כל יום ליד הבית. שבעה ימים בשבוע. ובשבתות סיבוב או שניים עם מרגלית בהר איתן.
מרגלית. אני רצה רק בשבתות עם ליז. אבל אהבת החיים שלי אלה האופניים. יש לי אופני טנדם; גם שטח ואופני כביש. והדבר שאני הכי אוהבת אלה טיולים כשהכל על האופניים. עשיתי טיולים כאלה בתורכיה, בצפון אירופה ואיפה לא".

איך זה קורה?
ליז: "יש סרט שבכל קצה לולאה יש חיבור ליד. ואנחנו יוצאות לדרך. התפתחה ביננו שפה והבנה. משיכות ודחיפות ואנחנו חשות ומבינות אחת את השנייה בלי לדבר".

מרגלית: "אני חושבת שלא נפלנו אף פעם ליז שומרת עלי מאד מאד. בעבר רצתי על מלווה, עקפנו קבוצה, נתקלתי באבן, נפלתי ושברתי את הכתף. וחוץ מזה אין בעיות".

ליז: "בפעם הראשונה שרצנו יחד הרגשתי שהיא רואה יותר טוב ממני. היא אמרה לי ״יש שם מדרגה שאני לא אפול״. אני לא ראיתי כלום. אבל היא התעקשה וצדקה. כשאנחנו מגיעות למקום מסובך או שלולית אז אני אומרת לה".

מרגלית: "ולפעמים, לעיתים נדירות, היא תופסת לי את היד במקום את הסרט ואנחנו עוברות את המכשול ביחד".

"מאז הקורונה הריצה תלויה במגבלות" | צילום: באדיבות מרגלית שחר וליז גזי

איך זה התחיל?
ליז: "לפני שלש וחצי שנים הייתי בקופת חולים. גם מרגלית היתה שם. התקשרה ביננו שיחה ומשם אמרנו אולי נרוץ יחד. שלוש שנים רצות בשבתות. עד הקורונה רצנו שני סיבובים. מאז הקורונה זה תלוי במגבלות".

משהו השתנה בריצה שלך מאז שאת עיוורת?.
מרגלית: "לא ממש. הסגנון לא השתנה רק לפעמים בעליות אני מרימה את הרגליים כדי לא להיתקע".

אתן מצליחות לפטפט בריצה?
מרגלית: "ברור!!! מרכלות. יש לנו שיחות על הספרים שאני קוראת ותיקים שאני מטפלת בבית המשפט. והחברים השונים. אני קוראת באמצעות מחשב עם תכנה מיוחדת שקוראת מסך. וכל קובץ הוא הופך לאודיו".

מרוצים?
ליז: "לא עשינו שום מרוץ ביחד. אבל זאת הכנה טובה. לא רצנו יחד. כי אני קצת פחדתי בראש שלי. הצפיפות, הדחיפות. מעדיפה את הריצות שלנו בהר".

מרגלית: "אני רצתי כמה פעמים את החצאים בירושלים ותל אביב ואת מרוץ התנ״ך. רצתי גם חצי בסקוטלנד. בארץ יש קבוצה שנקראת ׳קשר עין׳ עם שלוחות בירושלים ת״א וחיפה. והם מוצאים לי מלווה למרוצים".

מה עוד?
מרגלית: "אני מתעסקת הרבה בטיפול. עשיתי תכנית הסבה לעבודה סוציאלית ופסיכותרפיה ועושה טיפולי גוף ונפש. יש לי קליניקה במבשרת ותל אביב. כמה ימים יש לך בשבוע? שבעה כמו כולם. השאלה מה אתה עושה איתם".

מה השותפה בשבילך?
ליז: "מרגלית בשבילי היא מקור השראה מלאת רגישות ותמיד תמיד חיובית. אני נהנית מהריצות והשיחות. אני שוכחת את המציאות. היא חברת נפש וכיף גדול הרבה פעמים היא סוחבת אותי בעליות ואנשים אומרים חשבתי שזה הפוך.
מרגלית. מודה לליז על הרבה שנים שהיא רצה איתי. זאת לא רק הריצה. גם ההבנה, השותפות והחברות שנולדו בעליות ובסיבובים של ההר שלנו. ואינשאללה נרוץ עוד הרבה שנים".

ואחרי שלש שנים, מה המסר?
"אל תפחדו להעז ולרוץ עם אדם עם מגבלה. זה רווח כפול. גם ריצה גם תרומה. יש עיוורים שלא יכולים לרוץ או לרכב כי אין איך ואין עם מי. ומי שיש לו – זכה. זכתה. זהו ערך אנושי עצום".

ומילה על הסוכה?
"אנחנו נוהגים לארח אורחים בסוכה. השנה אסור. אז שכל אדם יארח את עצמו. וירגיש כמה הסוכה היא מרחב מרפא".