את מרתון טבריה ה-36 רציתי מאד לרוץ. כבר הייתי בתוך האימונים. הרצון היה, אבל הגוף לא הגיע. זה נגמר בשברון לב וגוף – שבר מאמץ שיקח לו הרבה זמן להחלים
מאת:אברהם בורג
חשבתי שאהיה מלא קנאה אבל השד לא היה נורא כל כך. הריצה במועדון הפכה אותי מרץ בודד לרץ קהילתי. מ'אדם בתוך עצמו הוא רץ' ל'אדם עם חבריו הוא מזיע'. אז בלית ברירה מילאתי את הטייטס בחיתול סיליקון, החלפתי את אופני ההרים באופני כביש, הורדתי את השעון מפרק היד, ענדתי אותו לכידון הכפוף ויצאתי לטבריה. טרמפיסט בגלקסיה של הריצה, גוף זר בין הכוכבים הקבועים של המסלול והמטאורים המזדמנים החוצים לרגע את חלל הריצה. באתי לעמק הירדן כדי לרוץ על המקלדת. כחלק מתכנית האימונים קראתי המון סיכומי מרתונים. איכשהו כולנו מסכמים את המרתונים אותו דבר. זה תמיד מרגש, נוגע, אישי ובכל זאת אותו הדבר. כמו כולם גם אני מבקש לשחזר את ה'עוד מאותו הדבר' הנפלא הזה. מחווה לאבירי המשעולים ש'בין דגניה לכנרת'
מרבית הרצים שאני מכיר רצים יותר ממני. חלקם רצים יותר קילומטרים וחלקם – או בעצם רובם – רצים ורצות יותר מהר ממני. הפוסט הזה הוא פתחון פה לאלה שרצים יותר זמן ממני. כל רץ אנושי (כלומר, לא המכונות המהירות של רצי העילית ושאר אמני ה Sub3) מכיר את תחושות הפליאה והתסכול המתרחשות בדרך כלל באיזור צמח. הנה, הגענו לשם בפעם הראשונה בדרך הלוך. נחיל הרצים כבר דליל יותר. הדבוקה נפתחה ואנחנו כבר יודעים פחות או יותר איפה אנחנו נמצאים בשרשרת האדם. הקצב התקבע ושיחות היוהרה ו'השָפוּני' כבר גוועו ואינן. הריצה עומדת להתחיל. ואז, בלי שום אזהרה, מגיחים ממול בשעטה המובילים הראשונים. הם כבר היו בעין גב והסתובבו חזרה. עוד רגע הם בסיום. ואנחנו, בני התמותה, רק מתאווררים לרגע ממשבי האוויר הנוצרים סביבם. נבהלים מהבום העל קולי, פותחים את הג'ל הראשון וממשיכים הלאה.
הגיבורים האמיתיים של הריצה
מעטים, אם בכלל, מכירים את אלה שחושבים עלינו את מה שאנחנו חושבים על הקנייתים, האתיופים ושאר מוכשרי השעתיים וקצת. מתי אי פעם הקשבנו לאלה שרצים מרתון בחמש ושש שעות? האמת? אף פעם. ולכן הפעם הגיע תורם. הם הגיבורים האמתיים של הריצה הזו. הראשון והראשונה שסיימו את הריצה הזו היו על המסלול קצת יותר משעתיים. גם הריצות הארוכות שלו ושלה בסופי השבוע האחרונים נמשכו בערך כזמן הזה. אולי קצת יותר ולא אחת פחות. אבל מי שסיים היום אחרון היה על המסלול שש שעות, בערך. פי שלוש מבחינת זמן. מעניין כמה מהראשונים, המהירים כאיילות, מסוגלים לרוץ שש שעות ברציפות. לא רבים. וכך גם התארכו האימונים. יותר זמן בחוץ, הרבה יותר עומס ושחיקה של הרגלים והמפרקים, הרבה הרבה פחות זמן למשפחה, לילדים ולשאר התחביבים ושעות הפנאי. אז מי בעצם ספורטאי יתר נחוש ומשקיע?
האחרונה
הנה למשל רצה מספר… אין קשר כלשהו בין הפנים המעונות לרגלים הקלות. היא לא הרצה הכי שדופה על המסלול אבל אני רואה איך הרוח שלה כבר ירדה לרגליים ומעיפה אותה. לא קל לה, כבר עברו ארבע וחצי שעות והיא רק בצומת לפוריה. הצעירים של אוהלו כבר צווחו לה מילות עידוד, שני נהגים צפרו לה לתמיכה אבל היא רצה מבפנים. לא רואה כלום. 'אף פעם לא הייתי בכזה מקום' היא לחשה לי לפני כמה קילומטרים. והיא מטפסת אל המקום הזה. היא תגיע. זה לא הזמן הרשמי שהיא תעשה אלא הרגע בחיים שיעשה אותה. רגע שאין כדוגמתו כלל.
והחבר שלי, לא נזכיר את שמו, אבל גילנו כבר לא צעיר. רצנו יחד בטירונות, בקורסים ובמלחמות. הוא רץ? שמן, עצלן, איטי! ופתאום גם הוא ברצים. הוא רץ! והוא יפה תואר מאי פעם; 'בהיר וגבוה כזמר'. לאט לאט, עקב בצד עקב, אגודל אחרי אגודל והצעדים מצטרפים לברכיים והן מורמות מהאגן. והידיים מתנופפות במו תחנת רוח הולנדית והוא מתקדם, קדימה, הצידה, ושוב קדימה. בניגוד לה הוא כולו ספוג בסביבה. מתאחד עם האנשים והנופים. צוחק, צוהל, מנופף לכל עבר. היא בפנים והוא בחוץ וכבר כמה קילומטרים הם החברים הכי טובים בעולם למרות שמעולם לא הכירו קודם.
ויש גם כאלה שלא רצים. אבל בלעדיהם טבריה לא היתה טבריה:
אוי, הטברייני הזה. עוד לא זינקנו והוא כבר רוצה לדעת מתי זה נגמר. גם אני רוצה לדעת. אבל בניגוד לכם הוא יהיה כאן, בטבריה, גם מחר ועדיין ישאל את עצמו מתי כל זה ייגמר.
תסתכלו היטב ימינה. זהו בית הקברות העתיק של טבריה. אתם יודעים כמה סלבס של ההיסטוריה וכמה רבנים עתיקים וחשובים קבורים בו? המון. ואתם יודעים מה עוד: אף אחד מהם לא רץ מרתון אף פעם. אז אולי בגלל זה הם שם ואנחנו לא? או ליתר דיוק עוד לא.
מי לא מכיר את ההיא מצמח. תמיד היא תעמוד שם עם ילדי הגן. שמחה בחלקנו. מעודדת את הילדים לנופף ולהריע. איזה כיף לפגוש אותה בכל שנה מחדש. בשבילה ובשביל הילדים שלה שווה לחייך את כל הדרך עד לקיר. בום.
הקיר
תודה גם לשוטר ההוא. מקורס שוטרים בשפרעם הוא לא הזיז את הרגלים, אבל 'כל הכבוד' שלו היום, בשפך הירדן, היה שווה את הכל. מתי בפעם האחרונה שוטר תנועה החמיא לכם?
והנה הכנרת. בחיי, כל כך הרבה מים, מחקו ברגע את כל האדום של הקו. תסתכלו קדימה ואחורה ולצדדים. מאז ימי ישו לא הלכו כל כך הרבה יהודים על המים האלה. בחיי, נס גלוי.
מחלקי המים
מעודדים את אבא
הֶיי, והנה משפחה סבלנית ותומכת. עצרתי לידם לרגע. 'מה אתם עושים כאן?' 'באנו לעודד את אבא' אמר לי הבן הצעיר. 'פירגנת לו במשך השנה האחרונה?' שאלתי את אשתו שלבשה 'כותונת של תכלת עם פרח זהב'. 'לא מספיק' היא הודתה. 'ועכשיו?' 'עכשיו?! אני חולה עליו" היא אמרה. 'תהיי בריאה' איחלתי לה. 'אבל הרגע התקשרתי לחברה שלי והיא רושמת אותי למועדון הריצה שלה. בשנה הבאה הוא יעמוד כאן ויעודד אותי'. 'ואולי תרוצו יחד? ' תהיתי. 'אולי' היא חייכה בזוגיות. 'אז ניפגש', קבענו. מהפיכת הריצה ושעות הפנאי ממשיכה לשעוט וסחפה גם אותה.
והתלמידה הצווחת מאוהלו. אוי, כמה חיכינו לדציבלים האלה שלה. היא בדיוק יצאה מהשיעור, ואנחנו בדיוק מגיחים מהעלייה הארורה הזאת. מי זה האידיוט ששתל אַלְפִּים בעמק הירדן, ועוד הספיק לעשות את זה בדיוק כשהיינו עם הגב אליו בדרך לעין גב. אבל היידי בת ההרים, הבלונדה מאוהלו נתנה צווחה ועברנו גם את זה.
ועוד לא אמרנו מילה על הקיבוצניק הבוהה בהאון. כמו כל שנה הוא רכון על ההגה של הג'ון דיר הירוק. כמו פסל סביבתי שמחכה רק לנו שם כל השנה. יצוק עבור היום הזה. מהורהר וכבד ראש. הוא בטח שוב תוהה לאן אנחנו שוב ממהרים. גם השנה לא תהיה לו תשובה, אבל בשנה הבאה הוא שוב כאן. בטוח. זה כתוב לו בסידור עבודה מרכז המשק.
והנה הפרה של תל קציר. שוב היא ברחה? מה, גם היא התגעגעה?
הגענו לבית הקברות של כנרת. מצטערים, אנחנו לחוצים זמן. אז לא, תודה. לא נשאר. לא למנוחת עולמים ואפילו לא למנוחה קצרה. הקבר של רחל, כבר אין לנו אוויר בריאות אבל זה לא שחפת. אז חפשו מישהו אחר. אנחנו ממשיכים.
חזרה העירה. השחורים היחידים על המסלול אלה תלמידי הישיבות שממהרים למנחה גדולה, או לטבילה מטהרת בכנרת. אותם אנחנו עוברים בלי שום בעיות. עוד מעט, עוד סיבוב. ג'ל אחרון. וזהו.
עוד רגע השמש שוקעת על המירוץ הזה. תחנות המים כמעט מרוקנות. ההתלהבות כבר התפוגגה בכבישים. האנרגיה של הבוקר מפנה את מקומה לאנשי התמיכה והשירותים. אוספים בקבוקים, מלקטים מארזי ג'ל סחוטים, מקפלים שלטים, מחזירים את החיים למסלולם. בלעדיהם כל זה לא היה אפשרי. תודה לכל תומכי הריצה, הגלויים והנסתרים, המעודדים והמתוסכלים. תודה למשפחות ולעסקנים, תודה לכל הנהגים המעשנים, הצופרים והעצבניים. לראות אתכם כל כך מבואסים נותן לנו עוד הסבר ופשר, עוד סיבה, למה אנחנו רצים. כדי לא להיות אף פעם כמותכם. אז יאללה, תרגיעו, תחנו את האוטו בצד ובואו לרוץ קצת.
טבריה 2013
