"יאיר קרני היה הראשון. הוא בשבילי, ובשביל רבים, כמו המורָה
הראשונה בכיתה א'. יותר מהמדריך האהוב בתנועה, יותר מהמפקד הראשון, הנערץ
בצבא. הוא הפך אותי מג'וגר לרץ." אברום בורג במחווה למאמן יאיר קרני

מאת:אברהם בורג

לחכמת החיים היהודית יש בעיות מבניות עם הרשויות, עם סמכות באשר היא. הביטוי "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות" איננו בהכרח הוראות שימוש בת ימינו אלא לקח היסטורי עתיק יומין: נתק מגע מכל דבר שריח ריבונות וכוחנות פוליטית נודף ממנו. התרחק מהשלטון, הטבותיו ורעותיו. עם זאת ממש בסמוך לאותה אמירה גורפת כנגד הרשויות והסמכויות השלטוניות מוצעת המלצה "עשה לך רב". הבחנה ברורה בין אנשים שאתה מעריך ומקבל את סמכותם האישית, מרצון וברצון ומנסה ללכת בדרכם, לבין כניעוּת ל"סיסטם" בלי שום סיבה.

במובן הזה קהיליית הרצים היא קהילייה מאד לא סמכותית. אין לנו כנסיה, ממסד או דוֹגמה. אבל לכל אחד מאיתנו יש אנשים בדרכם אנחנו הולכים. או ליתר דיוק בעקבותיהם אנחנו רצים. לי יש שלשה כאלה. יאיר קרני, נחשון שוחט ובני שניאור. יש ימים שהם של זה ואחרים של ההוא. לפעמים באותה ריצה שלשתם רצים איתי ומלמדים אותי. הפוסט הזה מוקדש לקרני. והבאים לנחשון שוחט ובני שניאור. לא כל כך לאנשים עצמם כמו לאסכולות הריצה השונות שלהם.

יאיר קרני היה הראשון. הוא בשבילי, ובשביל רבים, כמו המורָה הראשונה בכיתה א'. יותר מהמדריך האהוב בתנועה, יותר מהמפקד הראשון, הנערץ בצבא. הוא הפך אותי מג'וגר לרץ. נפגשנו בפעם הראשונה על החוף מתחת לווינגייט. רצנו לכיוון נתניה. היום היה חם, פעם ראשונה שרצתי עם רצועת חזה (“קוצב לב") ושעון דופק. לאחד מאיתנו הקצב היה מהיר מדי, הרבה יותר מדי. אבל אני, הגיבור של חמישה ק"מ שלש פעמים בשבוע, נתתי את כל מה שהיה לי. לא בכל יום אתה זוכה לרוץ לצידו של קרני האגדי, לבד. הדופק סתם לי את הגרון. כמעט ואיבדתי שליטה על הסוגרים, כמו אחרי אינטרוול ממצה במיוחד. אבל המשכתי לפטפט כאילו מדובר בריצה הכי קלה בעולם. וקרני כמו קרני תמיד יודע עוד משהו אחד. אחרי שרצנו מרחק כפול מהמרחק הרגיל שלי, הגענו לטריג של ווינגייט. אלוהים, אסון טבע. איך שכחתי אותו. הרי נשפכתי לאורכו בקורס מכ"ים, בקושי שרדתי אותו בקורס קצינים, ואחר כך שוב ושוב השבתי בו את נשמתי לבוראי בתרגילי מנהיגות, "גבריים" ומיותרים לחניכים שלי. לא זכרתי שיש מקומות כאלה. לא ידעתי שהלב מסוגל לפעום יותר ממאה אחוזים מיכולתו. הרבה יותר ממאה. לא ידעתי שאפשר לרוץ בלי רגליים כי הם נפלו באמצע העליה. לא ידעתי שיש נעליים מיוחדות לריצה, מתאימות לרגליים עקומות במיוחד, חשבתי שנעליים זאת אופנה. לא ידעתי עוד המון דברים, על ביגוד, תזונה, תכנית אימונים, מטרות, שלבים. סבלנות. פשוט לא הכרתי את שיטת קרני. כי לא הכרתי אף שיטה.

בסוף העליה כבר ידעתי שאני לא יודע. רק לא ידעתי מה וכמה אני לא יודע. ואז, שם למעלה בקצה, כמעט בקצה חיי באותו הרגע, קרני אמר: “אתה צריך לחשוב על מרתון". זה לקח עוד הרבה שנים, עם תכנית מובנה, איטית. עם המון משמעת ולא מעט אובססיות. הרבה סבל, לא הרבה אמפטיה, אבל גם עם לא מעט הנאות. והמסקנות: הרבה משמעת, אין קיצורי דרך, לא צריך למהר. לחיות נכון, לאכול נכון, לרוץ נכון ושוב לחיות נכון. צריך משוגע אחד שידליק אותך, ורצוי שיהיה משוגע כמו יאיר קרני שלא מאמין במרתון אינסטנט תוך 16 שבועות בלבד. השיטה פשוטה וברורה. שנתיים הקדמה: שנה ראשונה – מירוצי עשרה. שנה שניה גם כמה חצאי מרתון ורק אז אתה מוכן להתחיל את תכנית האימונים הבסיסית. המרתון הראשון שרצתי היה מרתון שרובו קרני ורק חלק קטן בו, טירוני, היה שלי. מרתון שהוא בעצם ההקדמה למרתון האמיתי – שהוא תמיד המרתון הבא.