"במשך שנים חשבתי שלרוץ בכלל ולרוץ מרתון בפרט זה רק עניין פסיכולוגי. הרי כל אחד יכול לרוץ לא? היום מטר, מחר שניים, מחרתיים שלשה מטר. כך שבעוד ארבעים ושנים אלף ועוד מאה תשעים וחמישה ימים והנה השלמת את המרתון." מכתב השראה על ריצה
מאת:אברהם בורג
מורקמי הנפלא תהה: "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" (על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", מיפנית: עינת קופר. הוצאת כתר, 2010.)? כשהגאון הזה תוהה נולד עוד רב מכר עולמי ייחודי. גם אני תוהה באותם נושאים, אבל כל מה שנולד זה פוסט בשוונג.
חתימתו של מרקומי
אז על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה? אני מדבר על הכלאה בין פסיכולוגיה למטוס ג'מבו.
במשך שנים חשבתי שלרוץ בכלל ולרוץ מרתון בפרט זה רק עניין פסיכולוגי. הרי כל אחד יכול לרוץ לא? היום מטר, מחר שניים, מחרתיים שלשה מטר. כך שבעוד ארבעים ושנים אלף ועוד מאה תשעים וחמישה ימים והנה השלמת את המרתון. פשוט לא? אבל זאת עובדה שלא כל אחד רץ. למה? מסתבר שמרתון הוא לא סתם טיפוס עיקש וסבלני מעלה-מעלה על סולם המאמצים. מרתון הוא מצב נפשי לא פחות משהוא אתגר גופני. הוא מענה מתמיד לשאלה: "כמה זמן אתה יכול להיות עם עצמך לבד”? אבל ממש לבד. בלי סלולרי, בלי ציוצי טוויטר או לייקים של פייסבוק. בלי מסרונים, ביפרים, זיפזופים וכל שאר האמצעים באמצעותם אנחנו מסיחים את דעתנו כל היום מכל הנושאים.
יד על הלב, מה תוחלת החיים של פרצי הסבלנות שלכם? דקה? עשר? מקסימום שבע עשרה דקות ויוצאים לפרסומות. פרקי חיים שלמים מקופלים בעשרים ושמונה דקות טלוויזיה, כולל במבה, בירה ופיפי. סבלנות ואורך רוח אינן תכונות מודרניות. אבל את הפריבילגיה העצבנית, התזזיתית, הזאת אין לנו הרצים. אנחנו לבד (פעם עוד אתייחס בשליליות לריצה על הליכון מול טלוויזיה, או ריצה עם מוסיקה). באימונים אנחנו בעצם מותחים עוד ועוד את מעטפת היכולות שלנו להתכנס לתוך המדיטציה המונוטונית הזו ולהמשיך לרוץ. זהו כושר נפשי יותר מכושר גופני. (חסרי הכישרון בינינו – כמו גברסלאסי – מסוגלים להתבודד רק 2:03:59. שעות וזהו. אני לעומתו, כבר הגעתי ליכולת של למעלה מארבע שעות להיות מרוכז בתוך השבלול של עצמי. כי "אדם בתוך עצמו הוא רץ"). אמור לי כמה סבלנות יש לך לעצמך ואומר לך כמה אתה יכול לרוץ. עם השנים הבנתי שחסר לי עוד רכיב, על הנפש לבדה קשה לרוץ. כי ריצה היא יותר מאשר שוואסאנה ("תנוחת הגוויה – הרפיה”, ביוגה מדוברת) על ג'לים ואיזוטונים. היא חייבת גם את התנאים ההכרחיים של הג'מבו.
כמה פעמים התבוננתם בציפור הפח הענקית, המגושמת והמסורבלת הזו ואמרתם לעצמכם היא לא יכולה לעוף? זה לא יכול להיות שהיא תצליח להתנתק מהאדמה. אבל גם ציפור כבדה, עם חטוטרת בולטת ובטן תפוחה כמו בואינג 747 יכולה להמריא אם יש לה מסלול מספיק ארוך. כדי לרוץ כמו שצריך, צריך מסלול ארוך, משקל שלא עובר את נתוני היצרן (כי ג'מבו כבד העמוס יתר על מידותיו, שלא טופל כהלכה, יכול פתאום למצוא את עצמו באמצע השמים "נטוש ובלי כוחות". ואז הוא נופל חלילה משמים על אמסטרדם, כאילו הוא ניתקל בקיר של המרתון המקומי), והרבה הרבה תחזוקה. איך מתחזקים את הג'מבו שבפנים? איך גורמים לו כל בוקר לעלות על המסלול, להריץ, להאיץ, להתנתק ולהמריא. כאן חזרנו לפסיכולוגיה. וחוזר חלילה. טיסה נעימה, טיפול נעים, ריצה נעימה.
תמונת שער – מרקומי בעת הענקת פרס ירושלים / Galoren.com
