"למי שבאמת מתעניין ביעדי, לאן אני רץ. אני רץ אל הקילומטרים האבודים. אל
השיא הנשגב של הריצה שהוא כמו רגע של נירוונה. רוגע של ניקיון מוחלט." הטור של אברהם בורג
מאת:אברהם בורג
יש שאלות – כמו מה השעה? – שתמיד יש להן את אותה המשמעות. ויש שאלות שאפשר להבין אותן במגוון רב של משמעויות. למשל: “מה בוער?” במשמעות אחת זהו בירור בסיסי מה בדיוק עולה בלהבות (במטבח, בחצר, ברחבי העיר). במשמעות אחרת זהו ביטוי של סבלנות, איטיות ואורך רוח. השאלה "לאן אתה רץ?” שייכת לסוג השני. כשמישהו 'שהוא שותף למעגל האינטימי של הריצה וריגושיה' שואל אותך את השאלה הוא באמת מתכוון לזה. הוא באמת רוצה לדעת למה אתה מתאמן עכשיו. למירוץ הלילה הבא? למרתון הבא? איפה? כמה זמן אתה מתכנן? ובכלל מה שלומך בימים אלה? כשבוּר, הדיוט של ריצה ואנדורפינים, שואל אותך הוא בדרך כלל מתכוון ללעוג. הוא בטוח שהוא חכם ומצחיק. שנון ואינטליגנטי. כמוהו כאומר: לאן אתה רץ (ביידיש זה נשמע אפילו יותר לעגני: "ווער לויפסט דו”), מה בוער לך. הנה אני, תראה אותי: עגלגל אבל יבש, כבד אבל נינוח, מכובד ולא מוזנח, מתנשם ולכן במעלית ולא במדרגות. ובכלל ספורט זה רק לאנשים חולים. שיחה עם אנשים כאלה היא כמו שיחה בין סטיבן הוקינג לאלי ישי. שניהם מוגבלים, אבל אחרת.
אני מבקש להציע תשובה נוספת, למי שבאמת מתעניין ביעדי, לאן אני רץ. אני רץ אל הקילומטרים האבודים. אל השיא הנשגב של הריצה שהוא כמו רגע של נירוונה (נִרְוַאנַה בפילוסופיה הבודהיסטית, הוא הניסיון להביא את הנפש למצב של הארה, תודעתית מלאה ובאמצעותה לגאולה מסבל באשר הוא). רוגע של ניקיון מוחלט. מציאות שבה המוח, המחשבות, האובססיות, הדאגות, נעלמים ואתה רץ כמו מתוך היפנוזה. זה קרה לי בפעם הראשונה במרתון טבריה לפני שנים. עקבתי בקפדנות אחרי כל הנתונים, הדופק, הנשימה, השתיה, הג'לים והקילומטרים המסומנים לצד הדרך. הסתובבתי בעין גב, רצתי עוד קילומטר ופיתאום אני בצמח. רגע, רגע, איך הגעתי לכאן? לאיפה נעלמו כל הקילומטרים האחרונים? לא יודע. לא הייתי שם, הייתי במקום אחר. נבלעתי לתוך האינסוף של הרוגע וכדיברי רחל, המשוררת של הכינרת וסביבותיה, דומה הייתי כלא הייתי. (אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן – הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה). אלה היו הקילומטרים הקסומים ביותר בחיי.
מאז אני מנסה לשחזר אותם בכל פעם. כמעט בכל אימון אני מצליח להעלים כמה מאות מטרים, לפעמים אפילו יותר. וככל שאני מגיע יותר אל הקילומטרים הנעלמים כך הריצה שלי טובה יותר וחיי רגועים הרבה יותר. עוד לא מצאתי את הנוסחה והמנגנונים להגיע לשם מרצון ובשליטה. לפעמים זה קורה והרבה פעמים זה לא קורה. אבל כמעט על זה שר אריק איינשטיין "תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים". זאת לא ריצה על הרגלים ואפילו לא על הלב-ראות. זאת ריצה על המחשבות. וליתר דיוק על המחשבות שאתה לא מנסה לשלוט בהן ולמשמע אותן. ברגע שהראש משתחרר ומסוגל לעוף מבפנים, הרבה יותר "גבוה מעל הרי גלבוע", אז הגוף מגיע אל הקילומטרים האבודים. הקילומטרים היפים, המשמעותיים והמרגיעים ביותר בחיים. אני יודע, הייתי שם.
