בחורף 2009 השתתפתי בישראמן המלא בסופה המפורסמת. אחת התחרויות הקשות בחיי. ארבעה חודשים מאוחר יותר נעמדתי על קו הזינוק של איירונמן אוסטריה. אחרי הקשיים שחווינו בישראמן בחורף, איירונמן אוסטריה הרגיש נח וקל יחסית. הרעיון להקים קבוצת סבולת באוריינטציית מרחקים ארוכים התבשל במהלך הנסיעה מקלגנפורט לוינה בדרך חזרה, יומיים אחרי התחרות. שלוש-ארבע שעות על הכביש המהיר עם נופים טיפוסיים של אוסטריה. מאז לא הייתי שם. השנה חזרתי ל"מקום הפשע", כחלק מסיור מקדים לקראת המשלחת הקבוצתית שלנו בשנה הבאה. מדובר בנוהל קבוצתי סטנדרטי שבו אנחנו דוגמים את האזור והתחרות עצמה לפני שאנחנו חוזרים אליו בהרכב קבוצתי גדול. אמנם הייתי בתחרות הזאת בשנת 2009 אבל הרגשתי שחלף זמן ארוך מדי מאז, וידעתי שחלק מהדברים השתנו וחשוב שאחווה אותם מקרוב. אני מאוד אוהב להשתתף בתחרויות סבולת בגזרת אוסטריה-גרמניה-שוויץ. שלוש מדינות באוריינטציה דומה עם סטנדרטים מאוד גבוהים לארגון והרבה מעודדים לאורך המסלול.

הייתי בתחרות הזאת לפני שבע שנים | צילומים: אלבום פרטי

עוד כתבות איש ברזל בשוונג
לכל הטורים של ליאור זך-מאור בשוונג
האם זו התרמית הגדולה בהיסטוריה של האיירונמן?
האיש שעשה 50 איירונמנים ב-50 יום ונשאר בחיים

מצוין למי שפחות מתחברים לקונספט "מכונת הכביסה" המסורתי

מבחינה מקצועית ההכנות שלי לתחרות היו לא אופטימליות. אבל גם לא ציפיתי אחרת. הקבוצה והמתאמנים לפני, טיול בת מצווה לאוסטרליה והרבה כדורים אחרים לג'נגל באוויר. מראש לא כיוונתי גבוה מדי. לא שיא אישי ובטח לא סאב 9 שאני עדיין מפנטז עליו מדי פעם. הנחתי שבזכות העומק והניסיון יש מצב שאצליח לחבר שחיה עם רכיבה וריצה למספרים שיתנו משהו סביב 9:30-9:40 ביום עם תנאים סבירים. כלומר תוצאה פחות טובה מזאת שכבר עשיתי בעבר. מבחינה מנטלית זה היה תרגיל מעניין מאוד וחדש עבורי. בדרך כלל אני עושה איש ברזל במוד הישגי ותחרותי. מכוון גבוה ומנסה לסיים במיקום/תוצאה טובים. טובים יותר מהפעמים הקודמות. כך בישראמן וכך בחו"ל. הפעם זה היה אחרת. מצד אחד השתדלתי להתייחס לדברים ברצינות הראויה. להתאמן במסגרת המגבלות, לרדת לפרטים מבחינת בחירת ציוד, ביגוד, ותזונה. ומצד שני לקחתי את הכל בכמה פאזות רגוע וזורם יותר בהשוואה לתחרויות ברזל קודמות. לא פשוט. הרבה עבודת "השלמה" מנטלית.

סיימתי את השחייה ב-57 דקות

בשדה התעופה בארץ היתה תחושה כאילו כל עם ישראל נוסע לאיירונמן אוסטריה. עשרות מזוודות אופניים והרבה פנים מוכרות. נחתנו בוינה לתוך כמה ימים שמשיים וחמים מאוד. הרכבה ובדיקת אופניים, כמה אימונים על המסלול, תדריך, הכנת שקיות, הפקדות אופניים וציוד, קצת קניות באקספו, שום דבר שונה מבכל האיירונמנים הקודמים שעשיתי. יאללה שיגיע הזינוק כבר.

בסוף הוא הגיע. והפעם בפורמט חדש לאוסטריה – זינוק מתגלגל כמו במרתונים הגדולים. הזמן נמדד מהרגע שחצית את השטיח בכניסה למים ולא מרגע יריית הזינוק (למעשה לא ממש הייתה יריית זינוק). במקום זינוק המוני "לרוחב" התבקשנו לעמוד בתור "לאורך" בתוך מבוך כמו בתור בביקורת דרכונים בכל מדינה בעולם חוץ מישראל. המטרה של השיטה הזאת הינה לייצר זינוק רגוע יותר ומלחיץ פחות. במיוחד עבור שחיינים שפחות מתחברים לקונספט "מכונת הכביסה" המסורתי. בכדי לתפוס מקום טוב בתור לזינוק החלטתי לוותר על החימום שאני עושה בדרך כלל והמשמעות היתה שלקח לי זמן "להיכנס לשחייה". זיגזגתי את דרכי מול השמש העולה ועם הרבה אמונה בלב מצאתי את הכניסה לתעלה שממנה זה כבר עניין של פחות מקילומטר. סיימתי את השחייה עם 57 דקות על השעון, בדיוק כמו בשנת 2009. בדרך לשטח ההחלפה שמעתי קריאות בעברית "הלאה ליאור" מכל עבר וזה חימם את לבי. לא הספקתי לזהות מי צעק ואפילו עם מי החלקתי ידיים אבל זה היה נחמד. החלפה רגועה יחסית ויאללה לרכיבה.

משום מה גם לרכיבה לא נכנסתי טוב כל כך. חלק מהבעיה הייתה "פקקי תנועה" בחלק הראשון של המסלול לאורך האגם. שיירות ארוכות שמצד אחד קשה לעקוף אותן ומצד שני קצת מבאס להיתקע מאחוריהן. אין ברירה. צריך סבלנות בכדי להישאר במרחק חוקי. מתישהו זה יפתח וישתחרר קצת. אחרי כשעה של רכיבה התחלתי להרגיש התכווצויות לא ברורות בשרירי התאומים בשתי הרגליים. לא טוב. מאיפה זה הגיע פתאום? ועוד בשלב כל כך מוקדם. באסה. רגוע. תנהל את זה, אמרתי לעצמי. שתי קפסולות סולט סטיק והילוך אחד קל יותר. מתישהו זה חלף באותו אופן לא ברור כפי שזה הגיע. אחרי כשלוש וחצי שעות של רכיבה התחיל מבול. קטע. הימים שלפני התחרות היו חמים וכך גם היה צפוי להיות בתחרות עצמה. אמנם הזכירו ממטרים מקומיים כאפשרות אבל לא נראה לי שדיברו על גשם זלעפות. בשלב מסוים הייתי כל כך רטוב שאפילו היה לי קצת קר בירידות. גלשתי בזהירות והאטתי מאוד בפניות. יש לי "אפיק" על הראש ואחרי השנתיים האחרונות נראה לי שדי מיציתי את מכסת השברים שלי לשנים הקרובות. לקחתי את הזמן בשטח ההחלפה ועברתי לבגדי ריצה יבשים.

התחלתי להרגיש התכווצויות לא ברורות בשרירי התאומים

דווקא לריצה נכנסתי ממש טוב מהמטר הראשון. הרגליים הרגישו קלות והייתי במצב רוח מרומם. בחודשים האחרונים הענף היחיד שבו הרגשתי בסדר היה ריצה. הגבלתי את עצמי בדופק ווידאתי שעם כל ההתלהבות והעידוד אני לא מתחיל חזק או מהר מדי. בכל כמה דקות זכיתי לשמוע "יאללה ליאור" מכיוון המלווים והמאמנים הישראליים שעמדו לצידי המסלול. תענוג.

הגוף התעייף והראש רצה לעצור

החצי הראשון הרגיש נעים ונוח יחסית ורק סביב קילומטר 30-32 נפלה עלי העייפות. הרגליים היו טובות, אפס התכווצויות וכדומה. אבל הגוף התעייף והראש רצה לעצור או לפחות להאט משמעותית. הנה היא באה. היא הגיעה. המלחמה. מלחמת החפירות "המפנקת". איכשהו היא אף פעם לא שוכחת להופיע. נו שויין. זימזמתי בראש את השיר של דני בסן ואדם גורליצקי: "והאמת שכבר היתה צריכה להתפוצץ מזמן. מחכה לרגע שבו לא תהיה מוכן. מי ניצח, מי הפסיד ומי נשרף בדרך…". הקשבתי לשיר והשתדלתי לא להישרף בדרך.

הבטתי בשעון והבנתי שבמאמץ סביר יש מצב שאצליח לרדת מגבול 9:30

חמישה-שישה קילומטרים לסיום הבטתי בשעון והבנתי שבמאמץ סביר יש מצב שאצליח לרדת מגבול 9:30. הצלחתי. חציתי את קו הסיום והתיישבתי די גמור על הספסל הראשון שראיתי מולי. זה אף פעם לא נעשה קל העניין הזה של האיש ברזל. גם לא כשאתה לוקח את זה רגוע יחסית וכבר יש לך המון כאלה ברגליים.

עכשיו הפנים לפלייטיקה-אפיק ישראל שנה שלישית ברצף. קצת פחות משלושה חודשים של הכנות ממוקדות שבהם המשקפת ונעלי הריצה נדחקים לפינה ואבק הדרכים תופס מקום משמעותי בחיי.