הקילומטרים האחרונים במסע, אני רואה מרחוק את אילת, נשארו עוד כמה מאות מטרים. כשאני מגיע לטיילת באילת אני רואה את אשתי והילדים, עם דגלי ארץ ישראל מחכים לי ומעודדים אותי במטרים האחרונים של המסע שלי. לצדי נמצאים החברים שליוו אותי במהלך המסע, לבושים בחולצות כחול לבן עם הסמל שעוצב במיוחד למסע. אשתי והילדים מצטרפים אלינו. אין לי מלים. אני מוצף ברגשות, לא מצליח לחשוב על כלום.
עוד סיפורי מסע בשוונג
רצים את ישראל: מדוע החלטנו לרוץ 600 ק"מ ב-10 ימים?
תשושה, דומעת ומאושרת יצאה השחיינית אבישג טורק לאחר ששחתה ברציפות 42.2 ק"מ בים
ששת השחיינים שברו את השיא לשחיית שליחים במים פתוחים מקפריסין לישראל
"אני לא יכול לתאר עד כמה הגוף שלי כואב ועד כמה הנפש שלי מאושרת"
"אשתי חשבה שזה מטורף"
כך הסתיים לו המסע שלי – חוצה ישראל בריצה, שאני מדבר עליו כבר 3 שנים ומתכונן אליו בשנה האחרונה. לפני שנה שיתפתי את אשתי וחברים ברעיון שהתבשל אצלי כבר זמן רב, אשתי חשבה שזה מטורף אבל הצהירה שלא תעצור בעדי, וחברי הטוב שחר היה היחיד שנענה לאתגר. בשלב יותר מאוחר ניגשתי אל מנהלת בית הספר שבו אני מחנך, "תיכון המושבה" בזכרון יעקב, והעליתי בפניה את הרעיון שלי. לשמחתי היא תמכה ברעיון החינוכי והערכי של הריצה, תוך שהיא מציעה לשלב את התלמידים בפרויקט.
מסע בסדר גודל כזה, על מנת שיצא לפועל, מצריך תמיכה של 4 מעגלים:
- המשפחה – תמיכה מהמשפחה היא תנאי הכרחי ומחייב על מנת לעמוד בעומס האימונים ובשגרת היומיום לא כל שכן כשיש ילדים קטנים בבית, שעדיין תלויים בי.
- התמיכה של מקום העבודה – למזלי, מעגל זה תמך בי בצורה מלאה.
- המעטפת המקצועית – אנשי מקצוע, ציוד, מוצרי תזונה וכו'.
- החברים – תמכו בי לאורך כל תקופת האימונים, הגיעו לעזור וללוות ואף התגייסו בהתראה קצרה כדי לסגור פערים לוגיסטיים ולהיות לצדי מקרוב ומרחוק.
התחלנו את המסע שחר ואני ב-4 במארס, יום שישי בחרמון כאשר די מהר הבנו שמשברים יהיו חלק בלתי נפרד מהדרך. שניים מהם היו משמעותיים מבחינתי. את המשבר הראשון פגשנו כבר ביום הראשון כאשר קלטנו בצורה בלתי אמצעית לאיזה אתגר גדול נכנסנו. התוואי הקשה, בשילוב המרחק – 66 ק"מ שרובם במגמת ירידה, גרם לכאבים חזקים בברכיים, שהכניסו אותנו מהר מאוד להבנה שיהיו עוד 9 ימים של התמודדות עם מאמץ פיזי קיצוני, כאבים וקשיים פיזיים וקושי מנטלי לא פשוט. אפשר לומר שלמדתי די מהר, עם המשך הריצה ביום השני, להתמודד עם המצב הגופני החדש. פשוט רצתי. לא נשברתי מנטלית בשום שלב ואני חושב שההכנה המנטלית שלי לקראת המסע היתה אידיאלית.
המשבר השני והמשמעותי מבין השניים היה בסוף היום החמישי, כאשר התקבלה החלטה של החפ"ק להפסיק את המסע. לאחר היום השישי חזרנו צפונה, כשאני כל הדרך מוצף בתחושות קשות של החמצה. הרגשתי חזק שאני עדיין מסוגל להמשיך ולנסות להשלים את המסע. הגעתי הביתה בשעות אחר הצהריים, ועוד לפני שנכנסתי לחנייה, ראיתי את הילדים שלי שבדיוק חזרו מהגן. באותו הרגע כל התחושות התפרצו וקיבלתי החלטה סופית מבחינתי – אני חוזר לבאר שבע להשלים את הריצה!
"המסע הזה היה הרבה יותר מאתגר ספורטיבי"
אחרי ש"קיבלתי אישור" מאשתי, התחלתי לעשות טלפונים לאנשים מהתחום – אנשי מקצוע, קולגות וחברים (ביניהם דניאל קרן, גור שטיינברג, ניר וגילי רייכמן) כדי לשמוע את המילה "כן". לקבל מין אישור להחלטה שלי (שגם ככה היתה סופית). הלכתי לרופא לבדוק שהכל תקין מבחינה רפואית, עשיתי בדיקות והתחלתי לבנות את החפ"ק החדש בזמן קצר.
הראשון שפניתי אליו בעניין היה עידו דיאמנט, קולגה מהצבא ורץ בעצמו, שבלי לחשוב פעמיים אמר כן והצטרף אליי מאותו הרגע ועד סוף המסע. אל עידו הצטרף תלמיד שלי, ליאור תשקוף, שחזר אלינו אחרי שהתלווה לימי המסע הראשונים וגם תיעד את המסע במסגרת פרויקט הגמר שלו במגמת תקשורת בבית הספר. בנקודה זו אני רוצה לציין את ליאור, שלאורך כל השהות שלו במסע לא הפסיק לעזור, לדאוג, לסגור פערים לוגיסטיים, לטפל בפרטים הקטנים, במסירות, בבגרות ובצניעות. אין לי מלים להודות לו על כל מה שהוא עשה.
חזרנו דרומה, למקום שבו הפסקנו את הריצה. מפה הכל הלך חלק. אל עידו וליאור הצטרף כל פעם מישהו נוסף, בדגש על כך שרכב החפ"ק קרוב ומישהו נוסף מלווה אותי בריצה, ב"תורנויות". לא רצתי דקה אחת לבד. אני מרגיש טוב, הקצבים יפים, הנופים ממשיכים להדהים כל יום מחדש. כל יום שעובר, כל ק"מ שנוסף למרחק המצטבר, אני מאמין בעצמי יותר ויותר שאני מסוגל להגיע ליעד שהצבתי לעצמי. יומיים לסוף, אני מקבל הפתעה נעימה בדמות אבא שלי, שהגיע ללוות אותי ביחד עם דוד שלי, גלעד דוכן.
היום האחרון של הריצה היה משמעותי מבחינתי: קודם כל זה היום האחרון של המסע הזה, ואני כבר מריח את הסוף. בנוסף הגיעה הצעה מצדו של ניר רייכמן – לסיים את הריצה כבר באותו בלילה (התכנון המקורי היה לעשות הפסקה עם לינה קצרה ולסיים יום למחרת לפנות בוקר). אני שוקל את ההצעה בחיוב, כי זה אומר שאראה את הילדים כבר באותו יום, אבלה אתם את הערב ונישן ביחד במלון באילת. זה אומר שהיום ארוץ 77 ק"מ במצטבר בשני המקטעים (בוקר וערב) – המרחק הארוך ביותר שרצתי אי פעם. באופן סמלי, המקטע האחרון של הריצה השלים מרחק מרתון מדויק – 42.2 ק"מ.
הריצה הזאת היא מבחינתי הרבה יותר מאתגר ספורטיבי. היא ריצה ערכית שיש בה אלמנטים חינוכיים. ההתמודדות הפיזית והמנטלית במהלך ימי הריצה, עם השילוב של הקדשת כל יום מימי הריצה לאנשים מעוררי השראה מתחומים שונים – שרון אלמקייס ז"ל (חלל צה"ל), בז'ה נבבה (רץ פראלימפי עיוור), גל פרידמן וגור שטיינברג (ספורט הישגי – מדליית זהב אולימפית), רמי שרמן (מבצע אנטבה), בן ציון פיקר (ניצול שואה – מוכרי הסיגריות, כיכר שלושת הצלבים), אריק גינוסר (שבוי צה"ל בשבי המצרי – מלחמת יום הכיפורים), מתן בניהו (פצוע צה"ל אנוש וסיפור שיקומו), אליעד שרגא (מייסד התנועה לאיכות השלטון), מורן ורדי (חלל צה"ל מהשייטת) ורוני מאיר (איש חינוך וספורט) – הוא מה שנתן לריצה את הערך המוסף הכל כך חשוב. ברמה האישית, זה אחד הדברים שהגבירו לי כל יום את המוטיבציה לסיים את הריצה כדי לשמוע את הסיפורים המדהימים שלהם.
אני רוצה לציין שנהניתי מכל רגע ורגע במסע הזה. לא חשוב כמה הגוף כאב, הנפש שלי היתה מאושרת. חיכיתי למקטע הבא. חייכתי, הייתי מוקף בנופים שאני אוהב, באנשים שחשובים לי והייתי עושה את זה שוב.
הרבה אנשים שאלו אותי למה אני עושה את זה ולמה אני צריך את זה. ברצוני לציין שהידיעה שהמסע נגע בכל כך הרבה אנשים, במיוחד בני הנוער שאותם אני מחנך ריגשה אותי וגרמה לי להבין שהשגתי את מטרתי העיקרית בריצה זו. קיבלתי מבול של הודעות עם מילות תמיכה ואהדה. הודעה שריגשה אותי במיוחד היתה מאבא של תלמידה אותה אני מחנך: "רציתי לומר כל הכבוד, הצלחת לעורר בתלמידיך תחושות עמוקות של הזדהות אתך ועם משימתך. דרכך הם מקבלים ערכים חשובים מאין כמותם כמו דבקות במשימה, הגשמה עצמית ואמונה ביכולתם האישית". הודעות כאלו סימנו לי שעשיתי את הדבר הנכון.
חשוב לציין את החברות והקרבה שאני חש כלפי חברי שחר. שחר היה חלק בלתי נפרד מכל תהליך המסע שכלל שותפות באימונים, הכנות לוגיסטיות ויצירת מוטיבציה לקיום הפרויקט. ברור לי שחילוקי הדעות היו בעניין המקצועי בלבד, שחר ואני נשארנו ונישאר חברים טובים.
כל המסע הזה לא יכול היה לצאת לפועל בלי העזרה המדהימה של מספר אנשים שאני רוצה להודות להם מקרב לב: לפיזיוטרפיסט שליווה אותי רמי שרמן, לתזונאי המעולה גל ציון פור שכתב את התכנית התזונתית ולחברת "ישראל בודי" שדאגה לתוספים ולכל המעטפת. לחברת DAA – יבואנית סקינס, פרל יזומי, נייתן, על ציוד הריצה המעולה. לכל החברים המדהימים שלי שליוו אותי ודאגו לחזק אותי בכל רגע ורגע. לבית הספר שאני מלמד ומחנך בו, תיכון המושבה – לצוות, לתלמידים ולהורים, גם על התמיכה וגם על ההירתמות והליווי באחד הימים, על המעקב אחריי במהלך המסע ועל הפרגון הבלתי נגמר.
תודה לכל בתי ההארחה, מצפון ועד דרום, שדאגו לנו למיטה נוחה ואירוח חם, בית ספר שדה חרמון, בית הארחה חוות כנרת, זהר בדשא – קיבוץ דליה, אורחן יואב – שדה יואב, משאבים – משאבי שדה, חאן השיירות, חאן בארות – רשות הטבע והגנים, קיבוץ נאות סמדר, לינה כפרית- קיבוץ אליפז והכל בהתנדבות וללא תמורה כלשהי.
תודה למשפחתי שתמכה ופרגנה לאורך כל הדרך. ואחרונים חביבים – תודה רבה לשוונג על הסיקור היומי של אחד הדברים המשמעותיים ביותר שעשיתי בחיי.
מעורר קנאה והערצה – חוויה אלוהית!
המלך ! אין סוף הערכה, עשית דבר מדהים ובלתי נתפס, יותר מסתם עוד מורה לספורט 🙂
פגשתי אתכם בדרך כשרכבתי לאוניברסיטה. היה כיף והשראה. הלוואי על הילדים שלי מורים כאלה!