שבועיים עברו מאז הסתיימה עונת הטריאתלון הישראלית ורק השקט היחסי השורר סביבנו כעת, אפשר לחלי ולי לקלוט את השינוי העצום שהתרחש בחיינו בחודשים האחרונים: לצד גידול תובעני של תינוק בן שנה, ניהול ופיתוח מועדון הטריאתלון שלנו, המונה עשרות ספורטאים צעירים ונחושים, העתקנו את מקום מגורינו לקיבוץ רמת השופט ובסביבה הפסטורלית סביבו, יצרנו פנימיית טריאתלון (אנו מעדיפים לקרוא למקום "חממה") בה מתאמנים מיטב ספורטאי מועדוננו.

מנגנון שיתחשב בצרכי הטריאתלטים ויאפשר להם להצליח בשתי הזירות בעת ובעונה אחת | צילום: אילן גולדמן

זה קרה בסוף חודש אוגוסט. אחד אחרי האחר, נחתו הספורטאים בקיבוץ היישר לדירות שנבחרו מבעוד מועד ביחד עם הוריהם. דירות קטנות, צנועות, קיבוץ סטייל, המתאימות כמו כפפה לטריאתלטים אשר רוצים להפוך את הספורט לעיסוק המרכזי בחייהם. חלי ואני עוד היינו עסוקים במעבר שלנו במקביל למעברם של הספורטאים. כולנו נחתנו למציאות החדשה שהקמנו יחדיו. החלום שלנו, זה שהיה רשום בעמודת המטלות ביומן במשך מספר שנים – "להקים פנימייה לאלופים" – קרם עור וגידים והפך למציאות.

לומדים, אוכלים, מתאמנים, ישנים

הפעילות הרשמית של הפנימייה החלה בתחילת ספטמבר, ביום הלימודים הראשון. לאחר שבוע התאקלמות בקיבוץ, ליוויתי את הספורטאים לתחנת ההסעה ויחד איתם המתנתי לאוטובוס שאמור היה לקחת אותם לבית הספר החדש (תיכון מגידו). ההתרגשות היתה עצומה לכולנו. הם, נערים צעירים אשר החליטו לצאת לדרך חדשה ומסעירה הרחק מביתם, עמדו לפתוח שנה בבית ספר חדש, לצעוד לכיתה בה אינם מכירים אדם, לנוף בית ספרי אשר תחילה ייראה זר ומנוכר. אני חשתי באותו בוקר יותר כאב לארבעה, פחות מאמן, אשר שולח את ילדיו אל הלא נודע. חששתי והתרגשתי בדיוק כמוהם.

האתגר הגדול ביותר בשבועות הראשונים להקמתה של הפנימייה, היה בניית לוח זמנים הולם לספורטאי הישג, כזה שיכלול כמות מספקת של אימונים, מספר מרבי של שעות שינה, ארוחות מסודרות – אל מול מערכת שעות בית ספרית תובענית ואופיינית לכיתות י', י"א ו-י"ב. לאחר מספר מפגשים של חלי ושלי עם הנהלת בית הספר, המורים הרלוונטיים ויועצי השכבה, הצלחנו לייצר מנגנון מוצלח שיתחשב בצרכי הטריאתלטים ויאפשר להם להצליח בשתי הזירות בעת ובעונה אחת.

דואגים לכך שהספורטאים יכניסו תזונה נכונה על חשבון מאות הקלוריות שהם שורפים מדי יום | צילום: אילן גולדמן

תזונה מבוקרת

בית הספר אף הקצה לטובת הפרויקט את רכזת הספורט שלו, שתהווה צינור מקשר בין הספורטאים להנהלה. מדי שבוע, החבורה הצעירה מקיימת מפגש עדכון עם הרכזת, וכל בעיה שצצה על ספסל הלימודים, נפתרת במהירה. כחלק מהמנגנון שנוצר, בית הספר אף מעדכן אותנו, המאמנים, בנוגע לביצועיהם של הספורטאים בכיתה: "יבריזו" ללא אישור – יחטפו נזיפה מחלי. יתקשו להתמודד עם החומר במתמטיקה בשל העומס – ניתאי, אחד הספורטאים הבוגרים בקבוצה וגאון ידוע, מיד יחוש לעזרם לאחר האימון.

אתגר נוסף, כאמור, היה בתחום התזונה. כיצד דואגים לכך שהספורטאים החרוצים הללו, שכעת נמצאים הרחק מהמטבח של הוריהם, יכניסו את מאות הקלוריות הנשרפות מדי יום? אז בקיבוץ, כמו בקיבוץ, יש חדר אוכל. הודות לסיוע מבית הספר, נוצר הסדר מיוחד: כששעת הצהריים מגיעה, הם עולים על אופניהם ומדוושים כמה מאות מטרים, הישר לארוחה מבושלת, חמה ומזינה בחדר האוכל של עין השופט. תזונאית החממה, תמר אמירי-אשלגי, מייעצת ועוקבת אחר מעלליהם הגסטרונומיים בעת הצורך. לפיקוח מצטרפת גם רופאת הספורט, עידית שוב – הרוכבת המוכשרת והמעוטרת.

במסגרת פנימייה אתה יכול לראות מיד מאיזה חומר קורצו הספורטאים | צילום: אילן גולדמן

בערב, כחלק מהרוח הקיבוצית העצמאית, מבשלים הספורטאים לעצמם ואוכלים בצוותא מחוץ למגורים. מעת לעת גם אנחנו מצטרפים לחגיגה. תמיד משמח אותנו לראות שהחבר'ה משקיעים ומנסים מתכונים חדשים, דואגים לעצמם ולתזונתם. בכלל, בעינינו, הדרך להצטיינות בספורט הישגי, עוברת בעצמאות ולקיחת אחריות. ספורטאי מפונק שמתקשה לדאוג לעצמו, יתקשה לאחר מכן להצליח במסגרות הספורטיביות התובעניות שימתינו לו בהמשך הדרך. במסגרת פנימייה, אתה יכול לראות מיד מאיזה חומר קורצו הספורטאים סביבך ויכול להבין מי בעתיד יתמודד בהצלחה עם אורח חיים מקצועני.

ועכשיו ניגש לחלק העסיסי – האימונים. הרי לשם כך התכנסנו. אז אחרי שסעדו את ליבם בערב, הולכים הספורטאים לישון. החוק הכתוב אומר שכיבוי האורות חל ב-22:00, אך האמת היא שכבר ב-21:30, אין ממש עם מי לדבר. האורות כבויים והספורטאים בוודאי חולמים על אימון הבוקר האימתני המצפה להם בבריכה.

בספטמבר ואוקטובר, שחינו בבריכת הקיבוץ היושבת על צלע הר שמשקיפה אל "טייפון" (התחנה המפורסמת מהר לעמק) ועמק השלום המרהיב. הבריכה מרוחקת כ-500 מטרים מבתי הספורטאים, כך שאין סידור מוצלח ונוח יותר. בתקופה זו השתדלנו לשחות כמעט מדי יום, לרוב בבקרים. שוחים, קופצים לרגע הביתה ומשם לבית הספר על האופניים. הכל במרחק נגיעה.

מחוץ לקיבוץ נמצא מסלול המרובע בו מתקיימים פעמים רבות את אימוני האיכות הקצרים ברכיבה | צילום: אילן גולדמן

עכשיו בחורף אנחנו שוחים ביקנעם, כיוון שבשטחי המועצה האזורית מגידו, עדיין אין בריכות מקורות. במהלך עונת הטריאתלון, אימצנו לנו את חוף נחשולים כחוף הבית של הפנימייה והשתדלנו לקפוץ אליו אחת לשבוע. נסיעה קצרה שאורכת 20 דק'. רוב השנה, פרושים על פני המים בנחשולים מצופים רבים, כך שניתן לקיים אימונים מאוד מגוונים ומותאמים לטריאתלון. שמועות מספרות כי קרוב מאוד אלינו, בסמוך לקיבוץ גלעד, קיים מאגר מי גשמים מפורסם, אליו מגיעים לרחוץ כל תושבי הקיבוצים הסמוכים. במידה ונמצא אותו מתאים לאימונים, תוכלו למצוא אותנו גם שם בעתיד.

ומה באשר לרכיבה וריצה? אימונים אלו לרוב מתקיימים אחר הצהריים, כשהספורטאים שבים מבית הספר. האפשרויות באזור בלתי מוגבלות. מחוץ לקיבוץ נמצא מסלול המרובע בו אנחנו מקיימים פעמים רבות את אימוני האיכות הקצרים ברכיבה. כשנדרש משהו מעט יותר כבד, אין בעיה – העליה של בית אורן, נשר וכביש 4 נמצאים לא רחוק, ג'וערה, חומצת חלב ומסלול הבא"ח גולני ממש מעבר לדלת.

ריצות ארוכות לרוב אנחנו מקיימים במסלולי השטח האין סופיים מסביב וכשצריך לחדד את המהירות, אנו ניגשים לאצטדיון הסמוך של עין השופט. לסיים שם יום מתיש של אימונים זו חתיכת חוויה: השמש שוקעת, הגוף עייף והעיניים מהופנטות מהצבעים המיוחדים שמשתלטים על הגבעות הסמוכות לאצטדיון. בכלל, אין ריצה באזור, שלא עוברת בנחל, מעיין או פינה קסומה. גם כשהרגליים כואבות ומתקשות לשאת את משקל הגוף, העיניים תמיד עסוקות ומוקסמות.

יושבים ביחד בהפסקות

אולם כשעוברים לפנימייה, במיוחד כשמדובר בחבר'ה צעירים, אימונים אינם הכל. יש עוד הרבה פרטים קטנים וחשובים מסביב. אחד החששות הגדולים ביותר בתחילת הדרך, היה שהספורטאים יתקשו להשתלב חברתית במרקם החיים החדש ולא ימצאו עצמם. ואכן, השבועות הראשונים מהבחינה הזו לא היו פשוטים. במיוחד, ובאופן טבעי, השבוע הראשון ללימודים.

תחילה, החבר'ה חזרו הלומים מבית הספר ולתחקוריי בנושא השיבו: "בכיתה היה בסדר, אבל אנחנו עדיין יושבים בהפסקות ביחד ליד הברזייה". כעבור שבועות ספורים, הגיע השינוי המיוחל: כולם, ללא יוצא דופן, החלו לספר שממש כיף להם בבית הספר. במקביל, צוות בית הספר דיווח לנו כי החבורה מתחילה להתפזר ולהתערבב. אלו היו חדשות נהדרות. בנוסף, גילינו שמרבית תלמידי בית הספר ערים לקיומו של הפרויקט וכמות הפרגון לספורטאים, עצומה. לאחרונה, נועה חייט, שירה אורן וכליל לנגר, אף ניצחו עבור בית הספר את אליפות המחוז בריצות שדה, לראשונה בהיסטוריה של בית הספר, מה שהוסיף לחיבור המיוחד שנרקם עם המוסד.

לסיכום, אפשר לומר שהיתה לספורטאי הפנימייה, החלוצים האמיצים שלנו, אותם אנו מכנים פרויקTים, מחצית עונה מצוינת. היא היתה רווית ניצחונות והישגים שאזכורם ידרוש שתי פסקאות נוספות – תוצר של סביבת אימון פורה, הישגית וחסרת פשרות, בה חלי ואני מלווים אותם באופן צמוד מהרגע בו הקיצו ועד שהלכו לישון. לשם כך גם טרחו ועברו לקיבוץ.

אבל ההישג הגדול ביותר שלהם הוא עצם המעבר והאומץ להיות פורצי דרך במשהו חדש ושונה. זה כלל לא ברור מאליו שיהלי נוי – נער בן 15 – יגור לבדו ויחיה וינשום טריאתלון בגיל כה צעיר; ששלוש נערות בנות 16 ו-17, תעזובנה את בתי הספר בהן גדלו והתחנכו, סביבה תומכת חמה ומפנקת בחיפה ות"א, לטובת המרדף חסר הפשרות אחר חלומן, אחר נתיב המצוינות וההצטיינות. ככל שאני מעמיק לחשוב על כך, אני נפעם מאומץ ליבם. בעקבותם, כבר ספורטאים נוספים לשנת הלימודים הבאה.

בינתיים, בעוד כשבוע, נפתח עונה חדשה. חבלי הלידה הוסרו, הקשיים ברובם נפתרו וכעת נותר לנו לעבוד קשה ולנצל את סביבת האימון המיוחדת שיצרנו. מודל זה, של יוזמה פרטית המאגדת ספורטאי הישג בענף הטריאתלון, נפוץ ומצליח מאוד מעבר לים. נעשה כמיטב יכולתנו, שיצליח גם כאן.