מי שהתאמן לתחרות במשך חודשים רבים ודאי מכיר את החשש שתמיד תלוי לו אי שם, מה יקרה אם לא אסיים? מה אם יהיו תקלות בדרך וייגמר לי הכוח? תינעל לי הבטן? יכאבו לי הרגליים או חלילה אזדקק לסיוע רפואי. התחושה הצורבת לראות את שלושת האותיות DNF שפרושם הוא: Did Not Finish על לוח התוצאות, היא לרוב מכה קשה מאוד, בעיקר לאור ההשקעה העצומה לאורך חודשים וההכנות הפיזיות והמנטליות.

"גם לי היה ברור שמתישהו זה יקרה, אבל לא ככה חשבתי שזה יראה" | צילום: אלבום פרטי

"הראש הפסיק לדחוף קדימה"

גם בתוך תחושת ההחמצה של פרישה ממרוץ, ניתן למצוא את נקודות החוזקה והניצחון, היכולת לדעת מתי צריך לעצור ולהיות אחראי לגוף, להקשיב לאיתותים הנשלחים ממנו ולנצח את כל השדים שמשתוללים. ללא ספק רגעים כאלו הופכים אותך לספורטאי אחר.

סיפורי ניצחון נוספים
לכל סיפורי הניצחון
הסיפור של חגי יוז'וק: "אני רוצה להראות לרופאים שאפשר לשבור את המחלה"
הסיפור של אייל אנקור: "בחלומות הכי גרועים שלנו לא חשבנו שזה יכול לקרות"
הסיפור של נטע פרסמן: "יום אחד הסתכלתי במראה ולא זיהיתי את עצמי"

כמעט כל ספורטאי בשלב כזה או אחר עלול לחוות פרישה והפסקת מרוץ באמצע. אפילו לאילן פריש, 43, מצורן, אב לשלושה ילדים ומאמן את קבוצת האולטרה מרתון באנדיור, שעבר כבר כמה תחרויות אולטרה מרתון אכזריות וקשות, אפילו לו זה קרה, באחד ממרוצי האולטרה הקשים שיש, האולטרה טריל מון בלאן, 170 ק"מ עם 10,000 מטר טיפוס מצטבר. "גם לי היה ברור שמתישהו זה יקרה, אבל לא ככה חשבתי שזה ייראה", אומר פריש, "תמיד דמיינתי את זה אחרת, עזוב ומעולף על איזה שביל צדדי באישון הליל מעלי גשף סוחף. או לחילופין נאבק ברופא שמכניס אותי בכוח לאמבולנס ודוחף לי אינפוזיה בעל כורחי. במציאות לעומת זאת, זה היה הרבה פחות הרואי. הגוף שלי על סף תשישות מוחלטת היה מוכן להמשיך, זו היתה התודעה שלי שהחליטה לעצור. זה היה הראש שהפסיק לדחוף קדימה וכל הנסיונות שלי לצאת מהמקום החשוך שאליו צעדתי נפשית ופיזית, פשוט עלו בתוהו".

רוקד עם השדים | צילום: אלבום פרטי

לתחרות הזו כיוון פריש כבר משנת 2012 כשסיים את ה-CCC, אולטרה מרתון 100 ק"מ עם טיפוס מצטבר של 6,000 מטר. "מזג האוויר בתחרו היה זוועתי וכלל רוחות עזות, סופות שלג בפסגות, קיפאון, גשם סוחף ומה לא", הוא נזכר, "שנה אחר כך חזרתי ל-TDS ובו 119 ק"מ, עם 7,000 מטר טיפוס, וצלחתי אותו כמעט ללא תקלות ואירועים מיוחדים. שנה שעברה כיוונתי למרחק האולטימטיבי, 100 מייל ב-UTMB, אך נפלתי בהגרלה. ניחמתי את עצמי ב-UT4M, מרוץ שנחשב אפילו לקשה יותר, 170 ק"מ, 11,000 מ' טיפוס, ומה לא עבר עלי שם. כאבי בטן, הזיות. בשליש האחרון של המרוץ הייתי בטוח שהעור בכפות הרגליים שלי פשוט לא היה שם. אבל לרגע לא עצרתי, המחשבה מעולם לא עלתה אפילו ואם כן היה לי ברור שזה רגע שיחלוף לו, תמיד היה לי ברור שאסיים".

ללא ספק ה-UTMB הוא מרוץ קשוח, בזה אף אחד לא מטיל ספק, מסלול שגרם לטובי האתלטים בעולם לרדת על הברכיים. השנה למעלה מ-900 רצים מתוך 2,300 משתתפים, לא הגיעו לקו הסיום. 2015 שברה שיא גם מבחינה סטאטיסטית.

לרקוד עם השדים

במרוצים בסדר גודל שכזה, אין אפשרות לסיים מבלי להיכנס למקומות אפלים, מבלי להתעמת עם הפחדים הכי עמוקים. אבל מה היה שונה הפעם? האם אותם שדים עלו מולו או שאולי הוא ראה אותם בצורה אחרת? האם כאחד שמאמן רצים לשבור כל פעם מחדש את תקרת הזכוכית שלהם, נפל בעצמו הפעם על המכשולים שאותו הוא מכיר כל כך טוב?

"בימים שלפני התחרות נדלקו האיתותים הראשונים. למען הסר ספק, הגעתי לתחרות הזו חזק מאי פעם. הכרתי היטב את המסלול מהכנה קודמת. המשקל שאליו הגעתי לפני התחרות היה אידיאלי. אמנם תקופת האימונים כללה בעיות גב, כף רגל ודלקת עצבנית באזור החזה, אבל כל זה לא מנע ממני להגיע לשיאי בתזמון הכי טוב שיש. ויתרתי על הרבה מאוד בחצי שנה אחרונה, חברים, אירועים משפחתיים ומה לא. ובכל זאת שלושה ימים לפני התחרות אני חוטף התקררות מהסרטים. אני, זה שמדקלם את המנטרה של 'אנחנו חולים כי ככה אנחנו בוחרים', חוטף וירוס עצבני בתיזמון הכי גרוע שיש".

"עוד לפני שהשחר הפציע היה לי ברור שהמירוץ שלי ממש לא מתקדם לפי התכנון" | צילום: אלבום פרטי

ההצגה חייבת להימשך

לא היתה לפריש אפשרות לנוח לפני התחרות. הוא הגיע לעיירה שאמוני ממנה מוזנקת התחרות, יחד עם מתאמניו שזינקו יום ויומיים לפניו וכנראה שמחסור במנוחה היה עוד נדבך שגבה ממנו מחיר. אם תשאלו אותו, הוא לא מתחרט על אף רגע. הזינוק ל-UTMB הוא בשעה 18:00 בערב ולא בבוקר כמו ברוב המרוצים.

"זו היתה הפעם הראשונה שאני מזנק בשעות כאלו. איזה יום מורט עצבים זה היה. אמנם שיא ההתקררות מאחוריי, עם זאת נותרתי עם שאריות של ליחה וכיח, לא ממש הצלחתי לנוח בלילה שלפני אבל זה היה צפוי בכל מקרה. עברתי הרבה תחרויות וזינוקים בקריירה הקצרה שלי, אבל בשיא הכנות, מי שלא נכח בזינוק של ה-UTMB, לא יכול להבין אדרנלין מהו. שעה וחצי התיבשתי על קו הזינוק, אבל ברגע שניתן האות, פרץ רגשות שלא ניתן לתאר. השעות הראשונות של המרוץ היו נפלאות, אמנם מכייח ללא הפסקה אבל מלבד זאת הרגשתי נהדר. כאחד שמתחבר מאוד לריצות לילה, הרגשתי כמו בבית, חלק מהמתאמנים שלי פגשו אותי לקראת חצות באחת מתחנות הריענון והייתי בעננים. אבל אז התחילו הבעיות. באופן הדרגתי וסיסטמטי נסתם לי התיאבון וכל הנסיונות להילחם בתופעה עלו בתוהו. בעודי מנסה לנתח מה עובר עלי אני שם לב שלקראת בוקר הקצב שלי הולך ונסוג. 'ההצגה חייבת להימשך' חשבתי לעצמי, אבל עוד לפני שהשחר הפציע היה לי ברור שהמרוץ שלי ממש לא מתקדם לפי התכנון, במקום להתרחק מזמני הקאט-אוף בתחנות רק התקרבתי אליהם יותר ויותר. בקושי הצלחתי להכניס אוכל לפה וכעת גם שתיית מים גרמה לי לבחילות. בירידות הרגשתי חסר אונים, טורים אינסופיים של רצים שיורדים את הקטעים הטכניים באיטיות מחרידה ואם עקפתי רץ בודד ואחר כך עוד אחד, עדיין נשארו עוד עשרות לפניו בטווח העין וזה רק תסכל אותי יותר".

"היה לי ברור שהמרוץ שלי ממש לא מתקדם לפי התכנון" | צילום: אלבום פרטי

בק"מ ה-80, ביצע עצירה ארוכה יותר שבה הצליח לאכול ולשתות, דבר שהחזיר לו את החיות, או לפחות כך היה נדמה לו, "בהמשך קיבלתי שוב איתותים מהגוף שלי שאני חי באשליות. כל טיפוס הפך למלחמת עולם ואז החל הויכוח הפנימי, 'למה אתה צריך את זה? כבר הוכחת מסוגלות בעבר אז למה לסבול?'. אותם קולות שבכל סיטואציה אחרת הייתי מנפנף בקלות הפעם קיבלו את הבמה שלהם, ההרים הראו לי מי הבוס".

הוא הרגיש שגופו תשוש ונטול אנרגיות לחלוטין אבל עדיין מסוגל להמשיך, "סביר להניח שהייתי נעצר בהמשך אבל הפעם בכח, ויכול להיות שהייתי מצליח להתאושש. אבל השדון שהתמקם על הכתף שלי הציע לי לגמור עם העינוי הזה, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לעצור אחרי קצת פחות מ-100 ק"מ עם כמעט 6,000 מטר טיפוס באחת מתחנות הריענון, לגשת ולמסור את המספר שלי ולהקריב את האגו. משימה כל כך פשוטה לכאורה, אבל מאוד כואבת".

"השדון שהתמקם על הכתף שלי הציע לי לגמור עם העינוי הזה" | צילום: אלבום פרטי

איך הגיבה הסביבה למעשה?

"האדם הראשון שבא לחבק אותי היה אתי, אישתי האהובה שהקריבה וסבלה איתי גם בתקופת ההכנות ובמיוחד לאורך המרוץ. היא כל כך עזרה לי ותמכה והנה אכזבתי אותה, כל המאמצים עלו בתוהו. אבל במקום לכעוס עלי ולהביע תרעומת על כך שעצרתי, היא היתה שם בשבילי גם אז, חיבקה והבינה. למתאמנים שלי, לחברים ולמשפחה עידכנתי שההתקררות, נפילת הסוכר העצבנית שחוויתי והתיאבון שנראה שאבד לנצח הכריעו אותי. אבל בתוך תוכי אני לא מאמין לעצמי. יצרו איתי קשר רצים אחרים, חזקים ומנוסים ממני שעודדו, גם הם חלק מאותו המועדון, 'אין ספק שזו היתה החלטה נכונה', רובם אמרו, 'אבל אתה לעולם לא תהיה שלם איתה', הם גם הוסיפו".

האם עלו בך רגשות אשמה?

"בהמשך האשמתי גם את המסלול ששונה באזור האיטלקי, התורים האינסופיים בתחנות הריענון ונחילי האדם האיטיים בירידות הטכניות. אבל הרחמים העצמיים האלה לא מחזיקים מעמד, בסופו של דבר יש לי רק את עצמי להאשים. בשורה התחתונה ההרים גברו עליי, נעלם לי החיוך שרצתי על השבילים, האושר הפנימי שתמיד ליווה אותי בתחרויות האלה פשוט התפוגג כלא היה".

אתה חושב שעשית החלטה נכונה?

"אני מניח שכולנו מבקרים מדי פעם באותם מקומות חשוכים שמהם אנחנו כל כך חוששים. אבל תמיד ישנו האור בקצה. האם קבלתי את ההחלטה הנכונה? כנראה שלעולם לא אדע במאת האחוזים. אבל יצאתי מחוזק ממנה ללא ספק. ה-DNF הראשון שלי כבר עשה ממני אתלט טוב יותר. אני אחזור בשנה הבאה, או בשנה שאחריה. השאיפות והמטרות שלי יהיו ממוקדות יותר. אהיה חזק יותר, טרם נאמרה המילה האחרונה".