לקריאת טור מס' 1 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 |

לא כך רציתי להרגיש בסיום אליפות העולם בחצי איש הברזל (IRONMAN 70.3). תכננתי לרוץ את המטרים האחרונים על השטיח שמוביל לשער הסיום עם ראש מורם ובתחושת סיפוק. אבל דברים לא תמיד קורים כמו בתוכניות שלנו. במקום זה מצאתי את עצמי גורר רגליים עם פרצוף באדמה כשכל מה שמעניין אותי הוא לחצות את השער ולסיים כבר עם הסבל הזה.

"בקילומטר ה-80 כשהתחלתי לחטוף התכווצויות ברגליים הבנתי שמשהו לא טוב עובר עלי" (ליחצו להגדלה) | צילום: אלבום פרטי

באסה. הספקתי לעצור את הגרמין לפני שהמתנדבים שמו עלי מגבת ומדליה ושלחו אותי לדרכי. התקדמתי עוד 20 מטרים עד שמצאתי פיסת מדרכה פנויה בין כל המפורקים שסיימו לפני. על פי איך שהם נראו הם כנראה הרגישו פחות או יותר כמוני. לקחתי משהו לשתות ונשכבתי על המדרכה "גזור". פלאשבק מאליפות העולם באיש הברזל בהוואי שנתיים קודם לכן. גם אז נשכבתי אחרי קו הסיום ולקח לי יותר מחצי שעה לאסוף את עצמי וללכת להתקלח ולאכול משהו במתחם המסיימים.

כשאתה מזנק אתה מקווה שתהיה לך תחרות טובה לספר עליה, ואם לא, אז לפחות שיהיה לך איזה סיפור גבורה הירואי לכתוב עליו. אבל אין לי. לא תחרות טובה לספר עליה וגם לא ממש סיפור גבורה. קצת דומה לאימון ספציפי במהלך שבוע מסויים שבו אתה מרגיש גרוע למרות שיום לפניו הרגשת מצויין באימון וכך גם יום אחריו. אתה מגרד בראש ומחפש הסברים אפשריים לתנודות האלו. רק שלא תמיד אתה באמת מוצא.

שבוע התחרות

אירנה מאזין ואני הגענו לאוסטריה ארבעה ימים לפני התחרות והתמקמנו במלון. אכלנו, ישנו, התאמנו קצת על המסלול. נוהל שבוע תחרות רגיל. קצת אקספו, תדריכים, הפקדות ציוד ואופניים. מזג האוויר היה חם כל השבוע אבל לא משהו שאנחנו לא רגילים אליו בארץ בתקופה הזאת. הזינוק שלי נקבע לשעה 11:20 בבוקר ושלה היה 25 דקות מאוחר יותר.

"איך שראיתי את אירנה הבנתי שמשהו איתה לא לגמרי בסדר" (ליחצו להגדלה) | צילום: אלבום פרטי

בבוקר התחרות קבענו להיפגש בחדר האוכל ומשם לצאת ברגוע לכיוון האגם שבו התקיימה השחייה. איך שראיתי את אירנה הבנתי שמשהו איתה לא לגמרי בסדר. או יותר נכון לגמרי לא בסדר. היא נראתה חולה ואמרה שהיא גם מרגישה ככה. צמרמורות, קור, חום, כל החבילה הרגילה. אני דווקא הרגשתי סביר. לא משהו שונה מאיך שאני מרגיש בדרך כלל בבוקר תחרות. לפחות שום דבר שיעיד על איך שהיום הזה עומד להתפתח עבורי.

התחרות

עשיתי חימום שחייה רגיל. הרגשתי טוב במים וחיכיתי כבר לזינוק. אחד האגרסיביים שחוויתי מעולם. כנראה שככה זה כשאתה שם את מיטב ספורטאי קבוצות הגיל על קו זינוק אחד. אף אחד לא מגיע רק כדי לסיים ואף אחד לא מתכוון לוותר על מטר פנוי אחד במים. בחצי הראשון של השחייה הייתי עסוק בעיקר במלחמות ובחצי השני מצאתי רגליים טובות ונחתי עליהן עד היציאה מהמים. לפני התחרות הנחתי שאשחה סביב 26-27 דקות וכשראיתי על השעון 27:15 הייתי די שבע רצון.

"בחצי הראשון של השחייה הייתי עסוק בעיקר במלחמות" (ליחצו להגדלה) | צילום: אלבום פרטי

"אני לא אמור להתכווץ"

ההחלפה הלכה סביר אבל לא מבריק. עליתי על האופניים והתמקדתי בלהכניס את הרגליים לפיזיק החדשות בצורה יעילה ובטוחה כי אני עדיין לא ממש מתורגל בהן. המקטע הראשון כלל 20 ק"מ די מהירים עד העלייה המרכזית של מסלול הרכיבה. הרגשתי בסדר וקיוויתי שהטיפוס יזרום טוב לפחות כמו באימון ההכנה על המסלול שלושה ימים קודם לכן. עשרה ק"מ ראשונים של טיפוס מתון יחסית ועוד 3 תלולים למדי. הרגשתי חלש ונאלצתי לעמוד הרבה יותר ממה שתכננתי. הדופק היה גבוה ביחס לוואטים אבל ייחסתי את זה לאדרנלין ולקפאין ולא התרגשתי מזה.

רק בקילומטר 80 בערך כשהתחלתי לחטוף התכווצויות ברגליים הבנתי שמשהו לא טוב עובר עליי. הרי שתיתי, אכלתי, הכנסתי מלחים, ולא רכבתי בעצימות חריגה. כולה 80 ק"מ, אני לא אמור להתכווץ. הורדתי 3 הילוכים והתגלגלתי עד שטח ההחלפה. קצת מים, מלח, קיוויתי שמכאן והלאה הכל יחזור לזרום טוב כמו שקורה לפעמים כשמחליפים ענף בטריאתלון.

אבל זה לא ממש קרה. אמנם הצלחתי לרוץ 2-3 קילומטרים בקצבים סבירים, אבל תחושת המאמץ והדופק היו הרבה מעל מה שתכננתי. בקילומטר 4 הבנתי שאני צריך לשנות פאזה, אחרת לא בטוח שאסיים. אני צריך לעבור למצב "השרדות עד קו הסיום" הכל כך שנוא עליי. זו לא הפעם הראשונה שאני נאלץ לעבור למצב כזה בתחרות. במידה מסוימת זה קרה לי גם באליפות העולם באיש הברזל בהוואי וגם במקצה 33 ק"מ בסובב עמק 2012. המשותף הוא תמיד מזג אוויר חם ולח. משהו שהגוף שלי לא מאוד נהנה ממנו.

"רק לסיים כבר את הגיהנום הזה" (ליחצו להגדלה) | צילום: אלבום פרטי

"סתום את הפה ותמשיך לרוץ"

שמונה עשר קילומטרים של חפירות. פיזיולוגית ומנטלית. לפרוש זאת לא אופציה. לפחות לא כל עוד אני יכול להמשיך מבלי לסכן את בריאותי. אבל לעבור להליכה היה נראה מאוד מפתה. "אני מרגיש מספיק גרוע בשביל ללכת", חשבתי. "לא אני לא. אני יכול להמשיך לרוץ ולעבור להליכה קצרה רק בתחנות התזונה בשביל לנסות להתרענן ולהתאושש. תפסיק לחפש צידוקים ללכת. סתום את הפה ותמשיך לרוץ". אז רצתי. זה היה לאט והרגיש כמו זחילה אבל רצתי. בשלב הזה אני מודה שהזמן והמיקום כבר לא ממש עניינו אותי. רק להמשיך לרוץ. רק לסיים כבר את הגיהנום הזה. אפילו על תחנת התזונה האחרונה שהייתה ממוקמת קילומטר לסיום לא הצלחתי לוותר. הייתי חייב לשפוך על עצמי מים ולשתות קצת קולה.

אחרי יותר מחצי שעה על המדרכה הצלחתי להקים את עצמי. הלכתי לקחת את השקית שמסרתי למארגנים לפני התחרות ובה שמתי בגדים נקיים ואת הנייד שלי. לקחתי משהו לאכול ואז ביקשתי ממישהו שיצלם אותי עם המדליה והעלתי פוסט קצר לפייסבוק.

אירנה הגיעה וגייסתי את עצמי לעזור לה כי מצבה היה גרוע בהרבה משלי. חיבקתי אותה חזק וניסיתי לנחם אותה. אין ספק שבעקבות התחרות הזאת ההערכה שלי כלפיה רק גברה. אין לי מושג מאיפה היו לה הכוחות הנפשיים לסיים במצבה.

"פעם למעלה פעם למטה"

לפני התחרות הערכתי שעל המסלול הזה ובתנאים הצפויים אני בכושר של סביב 4:40. ידעתי שאנחנו מזנקים ב"בוהוריים" ושצפוי להיות חם בריצה. אבל למרות זאת חשבתי שאוכל לשחות סביב 27 דקות, לרכוב סביב 2:28 שע' ואז לרוץ 1:35 שע'. חוץ מהשחייה לא ממש הצלחתי להוציא את התוכנית אל הפועל.

אני חסיד גדול של תחקירים והסקת מסקנות. להבין למה ומדוע קרה מה שקרה. בטוב, וברע. הדבר הכי מתסכל מבחינתי כרגע הוא שאין לי מושג מה קרה לי בתחרות. שללתי את כל האפשרויות שהעלתי ובחנתי. לא הייתי חולה. לא התרגשתי יותר מבדרך כלל ואולי אפילו פחות. שתיתי, הכנסתי קלוריות ומלחים. היה חם ואפשר היה לצפות שזה ישפיע עליי, אבל לא בעוצמה הזאת. באימוני החידוד בימים שלפני התחרות הרגשתי בסדר. לכאורה הכל היה אמור לעבוד.

אני לא בן אדם דתי וגם לא מאוד הוליסטי. לא הייתי במזרח ואני די פרגמטי. אבל אני מאמין שלפעמים דברים קורים כנראה כפי שהם צריכים לקרות. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. שיעורים חשובים. אין בטוח ומובן מאליו. אף פעם. לאף אחד. כולנו צריכים להרוויח את קו הסיום והמדליה בכל פעם מחדש. לא משנה מה הכושר שלך וכמה נסיון כבר יש לך.

התאכזבתי מהתחרות שלי אבל אני לא כועס. לא על עצמי ולא על העולם. הספורט הזה הביא אותי למקומות מאוד יפים והוא לא יאבד אצלי את כל הקרדיט שצבר רק בגלל שמפעם לפעם הוא "עושה לי את זה".

למעשה במידה מסוימת אני שמח שנפלה בחלקי "הזדמנות" להתפרק קצת בתחרות. אני חושב שהיתה לי תחרות רעה מאוד, אבל אני מרגיש שיצאתי מחוזק ממנה לפחות מבחינה מנטלית. זיהיתי את המשבר. ניהלתי אותו. לא נלחצתי ולא העסקתי את עצמי בדברים לא פרודוקטיביים במהלכו. התמודדתי ולא ויתרתי לעצמי גם כשלכאורה זה היה כמעט "לגיטימי".

לא כך רציתי שתראה אליפות העולם שלי. הסטוריה. ממשיכים הלאה. לאימונים הבאים, לתחרויות הבאות, לחוויות הבאות.