הכנות אחרונות להמראה. גלגלי המטוס זזו אט אט לאחור, אני נשען במושב ומרגיש תחושת התרגשות והתרוממות רוח לקראת הזינוק הקרב ובא לתחרות איש הברזל באוסטריה. סוף סוף לאחר שנים של השתתפות בתחרויות טריאתלון, חצי איש ברזל ומרתונים, אני מגיע לדבר האמיתי שכמעט כל טריאתלט וספורטאי סבולת שואף אליו. אני מרגיש ביטחון מלא בגוף! גם הראש מוכן! וזאת אחרי כחצי שנה של אימונים עם שותפיי יוסי עלמני ודיויד קנטור. שלושתינו עם נסיון רב וגם מאמנים בהכשרתנו, אך דיויד, אחד אנשי הברזל המנוסים בארץ, שנוסע לתחרות השמינית של איש הברזל, דאג לשמור אותנו במסגרת אימונים מקצועית ומובנית והביא אותנו חזקים בראש, והכי חשוב גם ללא פציעות.
"בשום תסריט שעלה בראשי לא לקחתי בחשבון שדווקא הטיסה שלנו תיפגע מהשביתה | צילום: באדיבות אריאל בן שמואל
"שביתה איטלקית" בדרך לאוסטריה
אך אירוע לא צפוי קרה לפתע. המטוס זז לאחור, אני מביט מבעד לחלון ואיני מאמין! כל הציוד של 180 הנוסעים, מונח על המסלול למרגלות המטוס. אני ויוסי מזהים גם את תיקי האופניים שלנו ושל ארבעת הישראלים שהיו על הטיסה ביחד איתנו לתחרות. הפצרתנו לדיילים לא עזרה והמסר מהקברניט היה שאין באפשרותו להמתין וההוראה היא שהוא חייב להמריא. זה היה בוקר של שביתה איטלקית של עובדי הקרקע ברשות שדות התעופה, אך בשום תסריט שעלה בראשי לא לקחתי בחשבון שדווקא הטיסה שלנו תיפגע. איזה סיוט אני חושב לעצמי. המחשבות רצות בראש. מה עושים? כל ההכנות ירדו לטמיון, אופני הנג"ש החדשות אינן איתי ויחד איתם כל האביזרים, השיפצורים וההכנות שעשיתי. בכל שנייה אני נזכר בעוד פריט שיחסר לי, גם נעלי הרכיבה והריצה היו בתוך תיק האופניים, תחושת חוסר אונים אפפה את רוחי. במצב רוח שפוף אני נרדם בתקווה קלושה שבוינה נתעדכן בבשורות טובות.
עוד כתבות איש ברזל
"אני סבתא בת 67 וסיימתי תחרות איש ברזל"
"כל אחד יכול לעשות איש ברזל. גם אולטרה מן, זה רק ארוך יותר, כואב יותר וקשה יותר"
דיק וריק הויט: אב ובנו הנכה השלימו איש ברזל
האופניים היחידות בחנות שהיו במידה שלי
אנחנו נוחתים בוינה בתחושה אופטימית שהציוד יגיע בהקדם אחרינו, אך לאחר כמה טלפונים לארץ מבינים מהר מאוד שלאף גורם אין תשובות וכמובן אין צפי להגעת הציוד. לקחנו את הרכב השכור ונסענו לקלגנפורט במצב רוח אופטימי. אני ויוסי מעודדים אחד את השני. הרי אנחנו 3 ימים לפני התחרות ואין שום סיבה שחברת התעופה לא תעשה את המקסימום להטסת הציוד במהירות האפשרית. קלגנפורט היא עיר שקטה ומנומנמת. מאוד מסודרת ומאורגנת בהתאם למנטליות האוסטרית המוכרת. במבט ראשון עדיין לא מרגישים תכונה מיוחדת לקראת התחרות וגם במרכז העיר העניינים מתנהלים על מי מנוחות. איפה הטירוף והאנרגיות אני חושב לעצמי. היכן שלטי החוצות והלוגו המפורסם? היכן מתחבאים כל 3,000 המשתתפים?
יש תחרות – אין ציוד
החלטנו לקחת תחילה את שקית המשתתף, מתקרבים לאגם המפורסם, ורק כשנכנסנו לאזור התחרות ולאקספו צמרמורת חלפה בגופי. ההתלהבות הפנימית בשיאה. איזו הפקה, איזה ניראות, האקספו גדול ומרשים ביותר. הלוגו המפוסם מתנוסס מכל עבר. אני מרגיש כבר כמעט איירונמן. מה שנשאר זה רק לעשות את התחרות. עושים צ'ק ליסט: שקית משתתף – יש, אופניים – אין, ציוד לתחרות – אין, נראה לי שאני קצת בבעיה. תחושת האופוריה מתחלפת בנחיתה למציאות. אנו פוגשים את שאר הישראלים שנמצאים במצבנו, מחליפים טלפונים, ומבטיחים לעדכן אחד את השני. כבר לקראת סוף היום, ולאחר עוד סדרה של טלפונים מבינים שתשובות לא נקבל היום, מבינים שצריכים להתחיל מאיפה שהוא. אנחנו רוכשים מוצרי הגיינה ומעט בגדים ומגיעים למלון עייפים ורצוצים. שוב אנו מעודדים אחד את השני. בטח נקום בבוקר ויעדכנו אותנו שציוד כבר הגיע לוינה.
הגיע בוקר של יום שישי, יומיים לתחרות. מתחילים את היום עם טלפונים ובירורים. אין תשובות, לא מהארץ ולא מהשדה בוינה. תחושה של דיכדוך חולפת בראשי. אנחנו מבינים שכנראה צריך לחשוב על תוכנית מגירה. איך אשיג כל כך הרבה ציוד? מה שיש ברשותי אלו נעלי הספורט שעליתי איתם למטוס, אמנם לא התאמנתי איתם אך אני מרגיש שאוכל לרוץ איתם מרתון. משקפת השחייה, הקסדה ותוספי המזון גם הם היו בתיק העלייה למטוס. לא היה פה איזה רציונאל של חלוקת הציוד בתיקים, פשוט עניין של אקראיות. אני ויוסי מחליטים שהיום נקדיש את עצמנו להשלמת כל הציודים. אנחנו רואים את המשתתפים מתאמנים על הציר מהעיר לאגם. כולם על אופניים או באימון ריצה, שקועים בהכנה המנטלית שלהם, חידוד הגוף והראש.
היומיים שלפני התחרות מאוד חשובים וכל מתחרה עם עצמו עובר על תסריט התחרות. "איזה כיף להם", אני חושב, הם נראים כולם בפוקוס. ואני רק מתחיל לארגן את עצמי. לא התאמנתי כבר כמה ימים, והגוף מרגיש כבד ועייף. איך הראש משפיע על הגוף אני חושב לעצמי. אני חייב להרים את עצמי ומהר! התחושה קצת משתפרת, אני ויוסי פוגשים את דיויד והולכים לתדריך המפורסם. בדיוק כמו שדיויד תיאר לנו, תדריך עם הרבה אנרגיות והומור מצד המנחה. החברים מישראל תומכים בנו ומבררים אם אפשר לעזור. דיויד מציע שנלך לשחות באגם. עברנו באקספו ושכרנו חליפות שחייה שישמשו אותנו לתחרות. אימון השחייה רומם את רוחי, סוף סוף אני מפעיל את הגוף ונכנס לאנרגיה של התחרות. המים צוננים ואני מרגיש את כל הגוף עובד. בנוסף, דיויד עושה לנו תדריך אישי שלו ודואג שנהיה מפוקסים על כל השלבים של התחרות.
"כל מתחרה אירופאי נראה כמו אסופת שרירים בגובה מטר תשעים" | צילום: באדיבות אריאל בן שמואל
"כל מתחרה אירופאי נראה כמו אסופת שרירים בגובה מטר תשעים"
תחושת אופטימיות אופפת אותי. יהיה בסדר. אין סיבה שהדברים לא יסתדרו. בטח האופניים והמזודה יגיעו עד סוף היום או לכל המאוחר עד מחר בבוקר. אנחנו מסתובבים באקספו המרשים, קצת שופינג תמיד משפר את המצב רוח. בנוסף, קיבלנו כתובת של חנות שבה כנראה נוכל להשכיר אופניים. בינתיים דיויד גם מביא לי חליפת טריאתלון שהיתה לו. אני מרגיש שהדברים מתחילים להתחבר. בערב אנחנו נפגשים עם כולם בארוחת הפסטה ומחליפים עדכונים וחוויות. לאחר כמה טלפונים נוספים בפעם הראשונה אנחנו מעודכנים שהציוד של כולם יגיע בלילה לוינה וכנראה בבוקר יטיסו אותו בטיסת פנים לקלגנפורט. איזה סיום אופטימי ליום ארוך והפכפך. אני הולך לישון ומבין שכבר בבוקר נתעדכן שהציוד הגיע ואוכל להתחיל בהכנות זריזות של הציוד. איזה כיף, אני על הגל וחזק בתוך המשחק.
הגיע יום שבת בוקר, יום לפני התחרות. אני קם עם אנרגיות חיוביות. יוצאים לריצת בוקר קלה לשמור קצת על טונוס שריר. מזהים את כל סימוני התחרות על המסלול שלאורך הנהר. עשרות משתתפים גם כן בריצת בוקר. כל מתחרה אירופאי סטנדרטי נראה כמו אסופת שרירים בגובה מטר תשעים. איזה גנים יש להם אני חושב לעצמי. מרגיש קצת "לא כוחות" אבל מסיט מהר את המחשבה לכיוון עצמי, עושה בקרת גוף אישית ומרגיש תחושה טובה שהגוף מתכנס ומתחדד לקראת התחרות. התקשרנו לשדה בוינה ועדכנו אותנו שהציוד עלה על טיסה לקלגנפורט וינחת בהקדם. החלטנו לנסוע לשדה התעופה על מנת לקבל את הציוד ולא לחכות שיגיע למלון. המצב רוח בנסיעה היה מרומם, הרי עוד מעט אקבל את האופניים והכל יסתיים לטובה. הגענו לשדה ואיש הביטחון לוקח אותנו לאזור קבלת המזוודות. אני הולך בצעדים מהירים ודרוכים כמי שרוצה לפגוש חבר רחוק שלא ראיתי מזה שנים. נכנסים לאזור המזוודות וחשכו עיניי. רק שני תיקי אופניים הגיעו ומעט מזוודות, ואני לא מזהה את התיק שלי.
העיניים מרצדות לכל עבר לראות אם אולי טעיתי באבחנה, אך אני מבין מהר מאוד "שאכלתי אותה" והמזל לא האיר לי פנים. אחד התיקים שהגיע היה של יוסי. הוא משחרר אנחת רווחה, אך מיד מבין שאני בצרה והשמחה שלו נמהלת בעצב. אנחנו מבינים שהמטוס קטן ואינו יכול להכיל את כל הציוד, אך מעדכנים אותנו שאחר הצהריים נוחתת עוד טיסה ויש סיכוי שאקבל אז את האופניים. אני לא ממש מתעודד ורק חושב על חוסר המזל שלי. למה זה מגיע לי? למה אני אמור להתמודד עם מבחן מנטלי שכזה? נוסעים חזרה לעיר כשאפשר לחתוך את המתח בסכין. יוסי מנסה לעודד אותי אבל לא ממש מצליח. החלטנו לממש את אפשרות השכרת האופניים. הגענו לחנות בשם Mountain Bikers שבמרכז העיר. החבר'ה הנחמדים שבחנות מכינים לי את האופניים היחידות שהיו במידה שלי. אופני טרק דגם כניסה עם שילדת אלומיניום. איבזרו לי את האופניים בכל מה שצריך לתחרות כולל ארובר. בנוסף קניתי נעלי טריאתלון חדשות שאנעל אותם לראשונה בתחרות. הזוי. אני עולה על האופניים לכוונון ומרגיש ישר תחושה שהאופניים לא מתחברות לגוף, לא בגאומטריה שלהם ולא בתחושת הישיבה. איזה הידרדרות אני חושב לעצמי. מאופני נג"ש לנחות ישר לשלדת אלומיניום. כל רוכב וטריאתלט יכול להבין את התחושה. אפילו רץ מרתון שיאבד את נעליו ערב התחרות יכול לאבד גם את שפיותו. אז ההתמודדות שלי כפולה ומכופלת. זה מה יש! אני אומר לעצמי. אני מחליט לצאת מתחושת הקורבנות ולהודות שלפחות אוכל להתחרות. ועדיין יש סיכוי שאקבל את אופני בטיסת אחר הצהריים.
אישור חריג להפקדת האופניים שלי
אנחנו עמוק בתוך הצהריים והמשתתפים מתחילים להפקיד את האופניים. כולם משופצרים ומתוקתקים אחרי מנוחת צהריים ואני אפילו לא עשיתי רכיבת נסיון. החלטתי ללכת למארגנים ולהסביר להם את מצבי שיש סיכוי שאקבל את אופני המקוריות אך לא אספיק להפקיד אותם עד שבע בערב. אחרי כמה דקות של בירורים אני היחיד מכל המשתתפים שמקבל אישור להפקיד את האופניים בחמש בבוקר. אין ספק שעם כל החוקים הנוקשים של התחרות הגמישות שגילו מעוררת כבוד. אני נכנס לשטח ההחלפה לקבל קצת אנרגיות ולהתערבב עם המשתתפים. שטח ההחלפה מסודר להפליא, מאות מכונות קרב מסודרות בשורות והאווירה פשוט מחשמלת. כל תיקי ההחלפה הצבעוניים תלויים על הווים בסדר מופתי ויש תחושה של אירוע בינלאומי ברמה הגבוהה ביותר. כמובן שאני כבר מזהה את מיקום האופניים שלי ואת הווים עליהם אני אתלה מחר את תיקי ההחלפה. כל זה גורם להתרוממות רוח ולתחושה שאני חלק מארוע גדול. הזמן עובר במהירות וכבר צריך לנסוע לשדה ולקוות שהאופניים הגיעו. אנחנו נוסעים בהרגשה טובה שהציוד יגיע והכל יסתדר. עוד מעט והאופניים אצלי, אני אומר לעצמי. יש מספיק זמן להתארגן בערב, ולהגיע מחר בבוקר מוכן לזינוק.
נכנסים לטרמינל הקטן, ואיש הביטחון שוב לוקח אותנו לאזור המזוודת. הלב מתחיל פתאום לפעום במהירות והגוף נדרך מהציפייה אל הלא נודע שיתרחש בשניות הקרובות. הדלת נפתחת ושוב חשכו עיניי. רק שני תיקי אופניים הגיעו ומספר מזוודות, והאופניים שלי לא ביניהם. ברגע אחד כל הציפיה והמוטיבציה שבניתי בשעות האחרונות ירדו לטמיון. הפקידה בשדה עידכנה אותנו שעוד טיסה נוחתת בתשע בערב ואוכל להתקשר אליה במקום להגיע לשדה. הבנתי שההחלטה הסופית נפלה ואצטרך להתחרות עם האופניים החליפיות. הדרך חזרה למלון היתה מלאה בהרהורים על ענין של גורל ומזל. איך לעזאעזל אני היחיד מכל המשתתפים שלא קיבל את הציוד שלו?
החלטתי לעשות סוויץ' בראש, ופשוט לשחרר ולשכוח מהאופניים ולהרים את עצמי מוראלית. לפחות יש לי אופניים ואבזור מלא לתחרות, אני אומר לעצמי. לפחות אני יכול לזנק בבוקר. התאמנתי חצי שנה לתחרות ומה שחשוב זה מה שיש בראש וברגליים. אני הולך להתחרות ולעשות את הטוב ביותר שאוכל בנסיבות הקיימות. ויותר מזה. אני הולך ליהנות. אני מגיע לחדר ומארגן סופית את האופניים, את התיקים של אזורי ההחלפה ועושה סיבוב של 10 דקות באזור המלון כדי להרגיש את האופניים. הזמן רץ וכבר ערב. נפגשים עם החברים לארוחת פסטה ומקבל עידוד מכולם. אין ספק שגם זה חיזק אותי. כבר תשע בערב ואני מחליט בכל זאת להתקשר לפקידה בשדה התעופה בקלגנפורט. שני הזוגות האחרונים אמורים בטח להגיע. הפקידה עונה בלבביות האופיינית ואומרת לי "מצטערת מיסטר אבל הגיעו עוד זוג אופניים אחד והם לא שלך". האמת שהוקל לי עם התשובה שקיבלתי. הראש כבר בתוך התחרות והדבר האחרון שאני צריך זה התארגנות נוספת על ציוד. מה שאני צריך זה ללכת לישון כי מחר זה היום הגדול שלי.
שעתיים אחרי הזינוק האופניים והמזוודה הגיעו למלון | צילום: באדיבות אריאל בן שמואל
הגיע בוקר התחרות. מתעוררים בשעה דמיונית וכבר ב-4 לפנות בוקר אנחנו בארוחת הבוקר. משום מה אני לא מרגיש לחץ. מעמיס את כל הציוד על מנת להגיע מוקדם ולהתחיל בנוהל הפקדת הציוד. השם שלי כבר חיכה אצל אחראי האבטחה ואני נכנס במהירות עם האופניים והציוד לשטח ההחלפה. אני מגיע לאחראית על מדידת הזמנים ותוך שניות דרך אפליקציה טלפונית מעדכנת לי צ'יפ משתתף. איזו יעילות אני חושב לעצמי. איזה אירגון מדהים ששם את המשתתף במרכז לעזור לו בכל בעיה וסוגיה, על מנת שיוכל לקחת חלק בתחרות. בעיות טכניות ולוגיסטיות הם חלק בלתי נפרד מתחרות כזו כשמדובר ב-3,000 מתחרים המגיעים מכל קצוות עולם.
אני מתחיל לפעול בצורה אוטומטית, משתדל לא להסיח את דעתי ומארגן את האופניים ואת תיקי ההחלפה תוך הרצה בראש של מהלך התחרות לוודא שכל אביזר נמצא במקום הנכון. זהו, סוף סוף אני מוכן. מרגיש הקלה רבה ואני יכול קצת להשתחרר ולדבר עם החברים מישראל. דיויד מוודא איתי שהכל בסדר ושאני בפוקוס על הציוד ועל אזורי הכניסה והיציאה מהשחייה לאופניים ומהאופניים לריצה. אין ספק שהניסיון שלו משרה עלי בטחון רב. מתחילים ללכת לאזור הזינוק באגם. אני מנסה להיות משוחרר ולא לחשוב יותר מדי על מהלך התחרות. כל אזור הזינוק נראה כמו חגיגה אחת גדולה. כדורים פורחים, דגלים בכל עבר ומאות אנשים ומלווים שבאו לעודד. לובש את החליפה ומתחיל להרגיש את הפרפרים בבטן. נכנס לחימום שחייה לבד עם עצמי. הכרוז מזמין את המשתתפים לאזור הזינוק. זהו, אין דרך חזרה. זה הולך לקרות בקרוב מאוד. אני הולך לזנק פעם ראשונה לתחרות של חיי, לתחרות איש ברזל. לאחת התחרויות הקשות שקיימות. איני יודע איך זה ירגיש אבל אני יודע דבר אחד, שיש לי בטחון מלא בעצמי ואני הולך לעשות את זה כמו גדול.
"דקה לזינוק" הכרוז מודיע. דממה מוחלטת מסביב. ירייה באוויר. זינוק. יצאנו לדרך!
תוצאת סיום: 12:58 שע' – שחייה 1:15 שע', אופניים 6:25 שע, ריצה 4:34 שע'
אפילוג
שעתיים אחרי הזינוק האופניים והמזוודה הגיעו למלון…
כול הכבוד על ההתמודדות.
חבל מאוד שאף אחד מהמלווים המקצוענים שלך , לא שיתף אותך בטחפ חשוב אולי החשוב מכולם לדעתי .
כול ציוד התחרות שלך ( למעט אופניים) עולה איתך בטרולי למטוס….
כך הנזק הוא מינימאלי במידה וקורה.