"בין האפל לנסתר בעולמנו המר אומרים שיש עוד תקווה קוראים לזה אהבה ומחכים לבואה" (ארקדי דוכין)

"אני רץ משמע אני קיים". רמז בתום המרתון

וכמה אהבה היתה שם. ראו אותה על הפנים המנומנמות של כל מי שנזרק מהמיטה המפנקת באשמורת שלישית של הלילה רק כדי לעשות את מה שהם כל כך אוהבים – לרוץ. ראו אותה בחיוכיהם של אלפי העושים במלאכה שהרימו אירוע שלא מבייש שום פירמה. מהסדרנים, השוטרים, מרקידי הזומבה, מוכרני האקספו, שומרי החפצים, דרך הכרוז שמתעקש 40 פעם שזו "הקריאה האחרונה לתגים מסוג A צהוב" וחברו המכריז על יציאה לריצת 10 ק"מ "תבין ותקילין" רק כדי להדגיש שאצלנו היהודים אפילו ריצה היא עניין של כסף, המשך בחברה מאירי העיניים שפינקו את הרצים במים (אפילו איזוטונים) ולצערנו גם באנשי מד"א שהיו נכונים, לכל אורך הדרך לתת סיוע לנזקקים.

היו גם מתי מעט שהשכימו קום רק כדי לעודד. לזרוק מילה טובה, לתת רוח גבית מצד הדרך. הם היו כמעיין צונן להלך במדבר. שאפו ענק.

כל כך הרבה רצים, ולכל אחד שמור סיפור קטן, הטעם ליציאה מד' אמותיו ולהכריז קבל עם ועולם "אני רץ משמע אני קיים". אני נרשמתי למרוץ ה- 21 ק"מ. סיעור מוחות קצר ואיכותי עם שירי המאמנת שלי הוביל להחלטה חדה – יורדים ל 10 ק"מ. אני יכול להלחם באיתני הטבע אבל במלחמה כזו הם יכולים גם לנצח. אני מאמין שכל מרחק מכבד את בעליו, כל עוד מתמודדים איתו ברצינות, במקצוענות ובאהבה. בסמוך לשרוול הזינוק אני פוגש את חברי קבוצת "להגשים את החלום" עליהם מנצח,תרתי משמע, פצצת האנרגיה שלומי הרט. 60 משורוולים (עברו ניתוח שרוול לקיצור קיבה) שהפכו לספורטאים פעילים. הם מייצגים מעל שלושת אלפי ק"ג של שומן שנעלם וחיים מרגשים שתפסו את מקומם.

עוד טעימות ממוטי רמז:
> לכל הטורים של מוטי רמז בעל הטור "רמז דק"

המוסיקה מתגברת ואני עושה את צעדי האחרונים לעבר קו הזינוק. יש משהו בצעד הזה, המפריד בין הליכה לריצה, בין זמן אוורירי לזמן מדיד, בין החיים לבין תחרות. והיופי הוא שבתחרות הזו רובנו מתחרים בעיקר כנגד עצמנו ואם אדייק – לטובת עצמנו.

בקילומטר השני עוברת אותי קבוצה מעמותת אתגרים. אני שוקל לעצור בכדי להוריד את הכובע אבל הם כבר הרחק לפני. נותר לי רק למחוא כפיים ולהעריץ. על במה קטנה מימין להקת רוק נותנת בראש ובאוזן. שתי מעריצות לידן ממלמלות את כל המילים אבל מצלמות את הרצים. כנראה שהיום הכוכבים האמיתיים נמצאים על המסלול.

עוד 200 מטר לסיום. זמן לספרינט אחרון אבל הרגלים ממוסמרות לרצפה

אנחנו ברחוב דיזינגוף ומימין מגיע טיל בליסטי. מבט נוסף מוביל למסקנה שמדובר במוביל ריצת המרתון. הוא רץ כל כך יפה וכל כך מהר. עכשיו דיזינגוף רועם ממחיאות הכפיים של רצי העשרה ק"מ שמקבלים שיעור מאלף על ההבדל בין נחמד לטוב למצוין. אני ממשיך להיות נחמד בלבד אבל קובע שיא אישי בחמשת הק"מ הראשונים וחושב שזו הולכת להיות ריצה טובה במיוחד. אבל אז היא מגיעה. והשיר ששרה גלי עטרי מתנגן בראשי: "היא עולה ועולה עגולה וגדולה ובלהט אש תלהיב את השמיים". המעלות עפות מעלה והקצב יורד. אני מגיע לגשר באבן גבירול מעל לירקון ויש הסכמה כללית בין הרצים שזה הרגע לעצור את השעון ולטבול במים. במחשבה שנייה זה הירקון. המשכנו לרוץ. מגיעים לישורת האחרונה. לידי רצים אב ובתו. הוא בן 71 מחר. היא מעודדת אותו בלי הרף והאהבה שוב מנצחת. המרוץ שלנו מתערבב עם רצי מרוץ הזוגות של "המרוץ למליון". אני מאוכזב מעצמי. רואה חשבון בישראל בלי דף ועט זמינים. איך אשיג חתימה של וובה?

עוד 200 מטר לסיום. זמן לספרינט אחרון אבל הרגלים ממוסמרות לרצפה. ממש לידי שוכב בחור צעיר וצוות מד"א מבצע בו פעולות החייאה נמרצות. הראש מתרוקן ממחשבות, עכשיו תור הלב. זה נורא. רק שיצא מזה.

אני חוצה את קו הסיום ואוסף אל חיקי מדליה בצורת משושה. חידוש נאה אבל היא עדיין לא מרשימה כמו המדליה של ירושלים. בקבוק שתייה, ארטיק שידע (אולי) ימים טובים יותר, מתיחות ולא מעט מפגשים וצילומים עם רצים שזוכרים אותי לטובה מהדוקו-ראליטי "המרתון".

בדרך לרכב החונה אי שם באיצטדיון רמת גן, אללה ירחמו, אני מדסקס עם כפיר, אחייני את מאורעות הבוקר ומגיע למספר מסקנות: אם אני שומר על הכושר הנוכחי בעוד 40 שנים יש לי סיכוי לפודיום, החולצה שחילקו השנה היא סוף סוף משהו שיכול להיכנס להגדרת "נאה" ושמחר בבוקר אני רץ, עם עצמי את החצי השני של הריצה.
נותרה רק המקלחת, ארוחת בוקר טובה, ותחושת אושר שאותה לא קונים בשום חנות.