כל הטורים של מירי בויום לקראת ישראמן נגב 2015: טור 01 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 | טור 07 |

"שלום רב,
שמי מירי בויום, נרשמתי לתחרות ישראמן-נגב למקצה חצי איש ברזל.
לצערי, נבצר ממני להשתתף בתחרות מסיבות אישיות, ואני מעוניינת להעביר את ההרשמה לישראמן צפון או ישראמן-נגב 2016.

אני בוחרת לפתוח את פוסט הסיכום שלי לישראמן נגב במכתב שכתבתי לביטול השתתפותי בישראמן. "המכתב שלא נשלח" יש מדור כזה ב"לאישה", מכתבים שנכתבו ולא היה אומץ לשלוח אותם. אני לא קוראת "לאישה" ממש לא, גם כל הנשים שקוראות שוונג ועושות ישראמן או רצות מרתון לא קוראות "לאישה", אבל כשאנחנו ממתינות לתור אצל רופא הנשים או במספרה, תמיד יש שם איזו "לאישה" שאנחנו מתפתות לפתוח ולעלעל… בדרך כלל אנחנו מסתירות אותה בתוך מגזין של נשיונל ג'אוגרפיק, אבל אנחנו קוראות בסתר את המדור הבכייני הזה של כל מיני מכתבים קורעי לב שלא הגיעו ליעדם.

מירי בויום ישראמן 2015

המכתב שלי אמנם הגיע ליעדו, אך חזר אלי בצירוף תגובה כי ללא מספר הזמנה לא ניתן לבטל את השתתפותי בישראמן, ואם אלוהי ה-gmail מתעקש שאשתתף בישראמן, אז קטונתי מלסרב.

כשגיל, המאמן שלי, הכין לי הערכה קודרת, אך ריאלית לגמרי, לגבי משך הזמן שיקח לי להשלים את התחרות (במקרה שאסיים), הכנתי את עצמי לגרוע מכל- דמיינתי כל סצינה אפשרית והרצתי אותה שוב ושוב בראשי, כדי שלא אשבר בזמן אמת. ככה זה, לא? קשה באימונים- קל בקרב.

אז ראיתי את עצמי סובלת, כואבת, מתייסרת, נשברת, אבל לא מוותרת. הייתי מוכנה להלחם עד זוב דם או נשימה אחרונה, אך למסור את נשמתי לבורא רק לאחר קבלת המדליה בקו הסיום (והצילום, כמובן)… הכנתי את עצמי לכל תרחיש אפשרי, רק לא לזה- לא ציפיתי להנות.

על קו הזינוק אני מתכנסת בשקט שלי, מבחינה באדם שמאכיל חתולים רעבים, אני פותחת בשיחה איתו, או אז יתברר לי שזה עתה התיידדתי עם אחד משופטי האופניים אייבי גילת. (האם זה אומר שהוא צריך לפסול את עצמו?).

מירי בויום ישראמן 2015

שריקת הזינוק נשמעת, וכמו נבואה שמגשימה את עצמה- התחזית הכי פסימית מתרחשת. הדופק מזנק, אני נתקפת חרדה ומתקשה להכניס את הראש למים, אני נחנקת. מחשבות על פרישה מהתחרות חולפות בי, תבוסה- זו אולי מילה מתאימה יותר. אבל אז בוחרת לנצח את הפחד-

נרגעת לאט, הסדר ההגיוני של התנועות חוזר אלי, הרי אני יודעת לשחות, נאבקת בחרדה שפשטה עלי וחותרת את דרכי אל המצוף ובחזרה אל החוף.

בשטח ההחלפה גלית הלר, ששחתה מרחק כפול ממני וסיימה לפניי, מציידת אותי במשפט שילווה אותי עד לקו הסיום: "עזבי שטויות, הכי חשוב שתהני!"

מהרגע שעליתי על האוכף ידעתי שאני הולכת על זה עד הסוף. את המרוץ אסיים ויהי מה, ואם אפשר אז גם אהנה מכך. טיפסתי את העלייה לאט ובבטחה, הגוף עבד יפה, שום שריר לא כאב, הייתי מרוכזת בעצמי ובמחשבות שלי. הקפדתי לשתות, לאכול ואפילו לעצור בכל תחנת מים. לא הרגשתי את הרוח, לא את השמש ולא את הכאב או המאמץ. האדרנלין עשה את עבודתו נאמנה ולי נותר רק להישען לאחור ולהנות מההצגה. אנשים חלפו על פניי ברכיבה, איכשהו, הצמה הארוכה שלי היוותה מעין ציון דרך עבורם, הם כבר חלפו על פניי, הם מתקדמים יפה- ואני רק בקושי מדביקה אותם… מבלי להרגיש אני מגיעה לשטח ההחלפה, נכנסת לנעלי הריצה והחיוך לא יורד לי מהפנים, חיכיתי לרגע הזה, דבר לא יכול להשתבש כעת, רק צלף מצרי יכול להוריד אותי מהמסלול עכשיו. אני יוצאת לריצה בירידה של כביש 12, המדבר נפתח אלי והים האדום מתמסר לי, בדיוק ברגע הזה אני מרגישה איך הלב מצמיח כנפיים ואני עפה…

אני גומאת ק"מ ולא מרגישה אותם, אני בהיי מטורף, אריאל הלר מעודד אותי בתחנה של myway (מסתבר שלאחים הלר היה תפקיד משמעותי במרוץ שלי), אני רצה את הק"מ האחרונים עד לסיום.

כמאה מטרים מקו הסיום, אני שומעת שקוראים בשמי, אני מבחינה בנסיך הקטן, שיום קודם ביקש שאצייר לו פודיום- עידו כהן, הנסיך הקטן מכוכב "הסוללים" שבצפון, הגיע למדבר להשתתף בישראקידס, טריאתלט מוכשר ומבטיח, עידו צוחק אלי "עשית את זה!" הוא אומר ועיניו זורחות. עידו אוחז חזק בידי וביחד אנו רצים וחוצים את קו הסיום. ילדיי רצים אלי, מלאי גאווה.

חציית קו הסיום הוא רגע שלנצח ייחרת בזיכרון.
וכמו שכתבתי כאן כבר, החיים הם אוסף של קווי סיום, ואני כבר חושבת על קו הסיום הבא.