זה לא סוד שאני אוהב תחרויות שטח. מה שמייחד אותן, מעבר למסלולים היפים והמעניינים הוא אווירה ביתית, חמה, ורגועה. אחרי הסיום המשתתפים יושבים יחד כדי לקשקש, לראות את טקס הפודיום, וכולם מחכים על מנת לעודד את הרץ האחרון על המסלול. לו כנראה קשה באופן משמעותי מאשר לרץ הראשון שמסיים באולטרות מהסוג הזה. למרות התיאורים המפתים שלי על תחרויות שטח "אמיתיות", מסתבר שאני עדיין נמצא במיעוט. אחרת תחרויות השטח בארץ היו פופולריות יותר. הרי חלק מהן בהחלט עונות על התיאורים שלי.
טייפר יום לפני המרתון במכתש רמון | צילומים: אור שילון
בסוף נובמבר נסעתי לסוף שבוע באילת, מחנה אימונים של קבוצת אנדיור אשר כללה בשבילי גם את המרתון המדברי. אמנם את כל האימונים ביצעתי לבד, אבל באותם מקומות מדהימים בהם הקבוצה רצה. ביום חמישי מוקדם בבוקר יצאנו מתל אביב לכיוון מצפה רמון, שם היה האימון הראשון. אני החלטתי לעשות טייפר קצר לקראת המרתון, ולכן רצתי רק שעה באותו יום. עצרתי את עצמי מלעבוד קשה מדי בטיפוס חזרה למצפה מהמכתש, אבל זה לא היה מובן מאיליו. סינגלים טכניים ונוף מדברי גורמים לי לרצות לשחק, ואני מאבד פוקוס במאמץ.
לא חייבים להשתמש בשביל בירידה
ביום שישי מוקדם בבוקר הוזנקנו באיחור קליל למרתון. ככה זה במקרים רבים, ואין סיבה להתרגש מזה. האמת היא שלא הגעתי מוכן נפשית כדי "לעבוד". מאז שחזרתי מבולדר בקולורדו, לקחתי הפסקה של חודש, ורק בשבועות האחרונים חזרתי להתאמן. ובכל זאת אני לא חושב שכושר היה מה שמנע ממני לרוץ תחרות חזקה. התכנון שלי היה לרוץ רגוע, ולהגביר אם אני מרגיש טוב. לא הלך לי. התחלתי חזק עם כולם, וסבלתי מהדקה הראשונה עד 3:08 שעות, שם סיימתי במקום השני.
לצערי, אין תמונות שלי רץ במרתון, אבל המסלול בהחלט היה יפה, למרות שהיה שונה ממה שציפיתי. אני ציפיתי לתחרות שטח, ומבחינתי קיבלתי מרתון כביש, רק על שבילים לבנים ועם קצת חול. ציפיתי לעליות שלא היו, ולסינגלים טכניים שהיו חסרים לי. כשבחנתי את המסלול מראש, התכחשתי לעובדה כי הוא כמעט שטוח לחלוטין, זו היתה אשמתי. אני אוהב תחרויות שלוקחות פי שתיים מזמן מרתון, לא זמן מרתון בתוספת חצי שעה. לא היינו על אף פסגה, אז אמנם הנוף היה מרהיב, אבל הוא היה מהעמק ולא מההר.
רוב הדברים במרתון המדברי נעשו נכון, ועם כוונות נכונות. המארגנים השקיעו מחשבה רבה במסלול והמון מאמץ על מנת שלא יהיו כלי רכב ממונעים בקרבתו בזמן התחרות, מה שבהחלט תרם מאוד לאווירה המדברית. הנוף להרי אילת מדהים! הנגנים לצדי הדרך לאורך המסלול היו תוספת נעימה. אפילו הקטע הקצר שעושים בו הלוך וחזור היה נחמד ואפשר לפגוש בחלק גדול מהרצים במרתון.
היו המון תחנות עזר, והן היו מאובזרות היטב לטעמי. בכל תחנה הציבו מגיש עזרה ראשונה, מה שאולי נשמע טריוויאלי, אבל בתחרות כזו זה חשוב. המתנדבים היו אדיבים ביותר, והאוכל והמסאג'ים בסוף התחרות היו תוספת נחמדה. היו פחים כמה מאות מטרים אחרי התחנות, כי להשליך בקבוקים על הרצפה בכזה טבע זו לא הרגשה נעימה. מבחינתי היה אפילו עוד יותר טוב אם בשנה הבאה התחרות תהיה ללא בקבוקים או כוסות, כלומר כל רץ סוחב בקבוק מים משל עצמו וממלא אותו ממיכלים בתחנות העזר.
עוד כתבות בנושא:
המדריך לריצה בשטח
אור שילון מסכם את השנה ומספר על האולטרה ביג סקיי
ביום שבת לא יכולתי לוותר על החוויה של לראות את הנוף של המרתון, רק מלמעלה. רצתי קצת פחות משעתיים באזור של הר שלמה. הסינגלים שם טכניים, העליות תלולות, והנוף – אין שני לו. בלב שלם אני יכול לומר שזו היתה הריצה היפה והכיפית ביותר שעשיתי עד עכשיו בארץ. אפילו יצא לי לטפס כמות סבירה ביחס למה שהתרגלתי אליו בבולדר.
עליות זה טוב | צילום: ויוי זיו
הייתי שמח לחזור למרתון המדברי בשנה הבאה. אם זה היה תלוי בי, המסלול היה קשה בהרבה, אבל אני מבין מדוע הוא לא כזה. זה לא גרע מאיכות האירוע. חוץ מזה, אילת עיר נפלאה לריצות שטח!
משחק בירידה מהר שלמה (705 מטר)
צילום מרחוק של חלק מקבוצת אנדיור – איזה כיף שיש שבילים ונופים כאלה בארץ!
הים האדום מפסגת הר שלמה
