לקריאת טור מס' 01 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 5 | טור 6ֻ | טור 7 | טור 08 | טור 09 | טור 10
למה ישראמן? למה שוב? בשביל מה לך? התחרית שם מספיק פעמים. בחצי, במלא. אכלת את הסופה של 2009. קפאת בקור של 2012. לא מספיק? די נו. חלאס. תנוח קצת. גם ככה עשית שנה לא פשוטה עם שתי תחרויות תלת-יומיות באופניים, שני חצאים, רביעייה בהר לעמק, ועוד כמה אירועים קצרים יותר. לא רק אמא שלי שואלת את השאלות האלו. גם אשתי וגם החברים. ובצדק.
התגלגלתי לכאן במקרה
במהלך 12 השבועות הקרובים אנסה לשתף אתכם הקוראים בהכנות שלי למקצה המלא בישראמן 2015 ובתובנות וחוויות מהתחרות עצמה. מצד אחד יש לי הרבה רעיונות והמון על מה לכתוב, ומצד שני אני קצת מתלבט כיצד למקם את הטור השבועי הזה בין האישי למקצועי. אין לי ממש מושג מה יעניין יותר. למרות שלמעשה אני לא באמת חושב שאפשר לעשות את ההפרדה הזאת. ליאור זך-מאור זה בן אדם אחד שהוא גם גבר בן 41, גם איש משפחה שגר בנופית, גם מאמן ובעלים-שותף בקבוצת סבולת, וגם ספורטאי סבולת חובב די רציני.
עוד כתבות בנושא
איך אוכלים את זה: כל מה שרציתם לדעת על תזונה בתחרות איש ברזל
איך זה להיות בני זוג של אנשי ברזל?
הישראמן נגב הראשון שלי | למה החלטתי להתאמן לקראת תחרות איש הברזל?
התגלגלתי לכאן במקרה. באתי בכלל מכדורסל ואחרי הצבא התחלתי לרכוב על אופני הרים. נחשפתי לטריאתלון והייתי חובב כאחרון החובבים. לא נולדתי חזק. 16 שנה אני מתעורר כמו כולם לפני השמש וממלא דליים של זיעה כדי להגיע למקום שבכלל יהיה למישהו אכפת שאני משתתף בישראמן.
אופס, כתבתי משתתף. מעניין מה פרויד היה אומר על זה. כפסיכולוג במקצועי למדתי במהלך השנים להקשיב היטב למלים הקטנות והחשובות שאנשים אומרים. האם הם אומרים "להשתתף" או "להתחרות". ולמה הם אומרים את מה שהם אומרים. במקרה? לא במודע? האם זה נועד לשרת משהו? עוד נחזור לזה.
מעולם לא חשבתי להיות ספורטאי סבולת מקצוען. זה לא היה על הפרק ואני גם חושב שכישראלי זה מאוד קשה בתחום שלנו. הייתי חובב ונותרתי חובב. אני לא מתפרנס מהספורט ולמעשה כמו כולם אני בעיקר מפרנס אותו. אבל אני אוהב לעבוד קשה. לא אכפת לי לסבול באימונים ולמעשה אני אפילו נהנה מזה. מוטיבציה יש לי ומשמעת עצמית לא חסר. עם קצת גנטיקה ופיזיולוגיה סבירה הצלחתי להגיע לכמה הישגים נחמדים בסצנה המקומית ואפילו טיפה מעבר לים.
הצרה בלהיות ספורטאי חובבן
להיות "ספורטאי סבולת חובב די רציני" זה אולי המעמד הכי גרוע שמישהו יכול לבקש לעצמו. מצד אחד אתה לא מקצוען ולא מתפרנס מלהתאמן ולהתחרות. ומצד שני כשאתה מגיע לרמה מסוימת ואפילו מעמד מסוים אתה נכנס לצרה גדולה מאוד. אי אפשר לבקש "פוס" כמו בתופסת של ילדים. אי אפשר ליהנות מהחלקים הנעימים של להיות "חזק" או "דומיננטי" מבלי להכיל את החלקים הפחות נעימים. אתה מציב רף מסוים, סטנדרטים, לעצמך ולסובבים אותך. ואז קשה לסגת, קשה לרדת ולחזור לפינה הקטנה והנעימה שלך כמו שהיית פעם. להיות קצת "אף אחד". לבוא לתחרות מבלי שכולם יסתכלו אחר כך כמה עשית ובאיזה מקום הגעת.
הקטע הוא שמרבית ספורטאי הסבולת החובבים מנסים להשתפר ולהיות חזקים יותר. רבים מהם חולמים להגיע להישגים ולמעמד שיקנה להם סטטוס של "ספורטאים חובבים בכירים". שיעריכו אותם. שיכירו אותם ויזהו אותם על קו הזינוק של התחרות. הם רוצים להיות פייבוריטים. להיות מסומנים. רוצים שיראיינו אותם ושכולם יסתכלו אחרי התחרות האם הם בעמוד הראשון של התוצאות. בשביל זה הם מוכנים לעבוד קשה ולהתאמץ. מה שהם אולי לא רואים מהמקום שבו הם נמצאים זה את החלק הפחות קל בלהיות ספורטאי "נחשב".
אבל לפני שאני נכנס כאן לאיזה לופ שעלול להישמע מתנשא או שחצני אבהיר ואכתוב שאני רואה בעצמי ספורטאי בינוני למדי. בגרמניה ואוסטרליה יש אלפים כמוני ומאות רבות שלא סופרים אותי למרות שהם בני גילי או מבוגרים ממני.
הדור שלי כבר עם רגל וחצי בחוץ
אז כן. זה לא קל להיות ספורטאי סבולת חובב "ידוע". מי שמכיר אותי יודע שאני לא באמת עושה חשבון לאף אחד. אני משתתף באירועים שאני רוצה להשתתף בהם. לפעמים מגיע להתחרות ואפילו לנסות לנצח, ולפעמים פשוט עושה בתחרות "אימון עם מספר חזה". אבל בכל זאת. בתחרות כמו הישראמן למשל אני לא יכול לבוא "להשתתף". לא סתם כתבתי למעלה שפרויד היה צוחק אם הוא היה קורא שהשתמשתי במונח הזה ולא במונח "להתחרות".
לקראת גיל 40 הבטחתי לעצמי שבעשור החמישי לחיי אפסיק לנסות להתחרות על המיקום הכללי. די מספיק. אני כבר לא בשיאי והילדים רק נעשים יותר חזקים מעונה לעונה ומתחרות לתחרות. אז הבטחתי. לא עבד. לפחות לא אם לשפוט על פי השנה החולפת. בסצנת הברזל המקצוענית הדור שלי כבר עם רגל וחצי בחוץ. השעון הביולוגי דופק בדלת. מדי פעם יש איזו הבלחה של מישהו בן 40+ שמנצח משהו וישר יש כותרות בכל האתרים. אבל לא לאורך זמן.
ומה קורה אצלנו? בסצנה המקומית? לצערי לא מספיק. למעט תום מרבית החבר'ה הצעירים נותנים שנתיים טובות וקצת נעלמים. וואקום. בעיקר בגילאי 30-40. השנים שאני מכנה "השנים הקשות". אתה בונה זוגיות, קריירה, משפחה. קשה להתאמן ולהתחרות ברצינות וברמה גבוהה. בטח לא כמו שהתרגלת כשהיית צעיר. בשלב שבו מרבית הספורטאים החובבים מבססים את חייהם וחוזרים למעגל העקביות הם כבר טיפה מבוגרים מדי בשביל לעשות תוצאות טובות. יש להם פער לסגור וזה לוקח זמן.
הרבה בזכות העובדה שהעברתי כמעט חצי מהעשור הרביעי בחיי במלבורן אוסטרליה, איכשהו הצלחתי לשמור על עקביות מסוימת במהלך 16 השנים האחרונות. אימונים ותחרויות. עשיתי הפסקה משמעותית אחת וזה היה בעיקר בשנת 2010 כאשר ZONE3 נוסדה. אבל הילד נעמד על רגליו והתחיל ללכת ואז יכולתי לחזור בהדרגה. למעשה השנים האחרונות הן הטובות "בקריירה" הספורטיבית-חובבנית שלי. הרבה כנראה בזכות העומק הפיזיולוגי והנסיון שצברתי.
והבית? איך מתאמנים בתקופות מסוימות 18-20 שעות בשבוע ועדיין שומרים על הזוגיות והמשפחה? כשאשתי הכירה אותי לא הייתי בתוך העסק. השתחררתי מקבע ונסענו לטייל בעולם. אחר כך חזרנו לארץ ועברנו לגור ביחד כזוג. גיליתי את ספורט הסבולת ונשאבתי פנימה בהדרגה. מאז אשתי תומכת מבחוץ ומלווה אותי כמעט בכל התחרויות. כשהבנות נולדו הן ספגו את זה שאבא מתאמן ומתחרה מיומן הראשון. חלק מהבית. יש לי מזל ואני האחרון שיכחיש את זה. אבל אני גם חושב שזה הרבה תלוי בהתנהלות של הספורטאי החובב-הרציני עצמו. את אחד הפוסטים הבאים אקדיש ספציפית לנושא הזה.
אז למה ישראמן?
ישראמן כי זה "שלנו", זה כאן, וזה על ההרים הכי יפים בארץ. התחרתי באליפות ארופה ובאליפות העולם. היה מיוחד ומרגש. אבל רק קו סיום אחד הצליח עד היום לגרום לי להזיל דמעה. מודה. להתחרות בבית זה משהו אחר. איפה יש כל כך הרבה משפחה וחברים מסביב? איפה אני מכיר חצי מהמתחרים ואת כל בעלי התפקידים? איפה אני מכיר את המסלול כאת כף ידי? לא יעזור כלום.
אני "שונא" את התחרות הזאת כי במהלך השנים היא גרמה לי לסבול יותר מכל דבר אחר בחיי. אבל כמו שאני שונא אותה כך אני גם מאוהב בה. גם כי היא מאפשרת לי לבחון את החוסן המנטלי שלי, היא מאתגרת אותי, ומוציאה ממני את המיטב. וגם כי במידה מסוימת התחרות הזאת הייתה "טובה" אליי ואני לא שוכח לה את זה. היא הייתה טובה אליי כספורטאי, והייתה טובה אליי כמאמן. הרבה רגעים יפים ותמונות שלא תשכחנה לעולם.
בחרתי לעשות (הפעם הצלחתי להתחמק משימוש במושג "להשתתף"/ "להתחרות") את המרחק המלא מכמה סיבות. גם כי מאז 2012 לא עשיתי מלא בישראמן ואחרי 3 שנים הגיע הזמן לחזור. גם כי לא עשיתי מלא כל 2014 וכבר מתחיל לגרד לי באצבעות. גם בגלל היחסים שלי עם מארגני התחרות. גם בגלל שחשוב לי לדחוף תחרות למרחק המלא בישראל ואני חושב שכל ברזלן מקומי "חייב" להשתתף לפחות פעם אחת בישראמן המלא ולא רק בחצי. וגם אם להודות, כי מסקרן אותי לראות האם בגיל 41 אני עדיין יכול להיות פקטור בתחרות. לפחות בקרב הישראלים.
בשבועות הבאים אספר על האימונים שלי וההכנות האחרות לתחרות. תרגישו חופשי להגיב ואפילו לבקש או להציע נושאים לפוסטים ספציפיים. מקצועיים יותר או אישיים.
איזה יופי . מזדהה עם כל מילה . מזמן לא קראתי כתבה כל כך מנוסחת בצורה מדויקת וחכמה . מרתק ומקסים .
Loved it. You manage to put in writing what some of us just feel inside. See you at Ironman Melbourne 2016 and hopefully before…
ליאור,
תודה על השיתוף, מאד מהנה לקרוא את מחשבותיך
אתה יכול להירגע, אני מניח שתהיה פקטור במרחק המלא ..בטח בין הישראלים
ויותר מכך גם בכלל המשתתפים.
והדבר הכי חשוב, אני רוצה לשתף אותך במשהו קטן משלי.. אתה עוד יכול להתחזק בעשור
החמישי 🙂 אני גם חושב שאתה עושה את זה.
בהצלחה!
שיהיה בהצלחה רבה ולבריאות ורק טוב!
אבל שמע, אתה מלא בעצמך עד כדי דליפה..
שחצנות כזאת לא רואים כאן הרבה וזה דווקא רק מוריד וגורע מהישגיך, חבל.
אני לא אוהב את הערך צניעות. אני חושב שענווה זה ערך הרבה יותר מתאים במקרה של ליאור ובמקרה של שאר הספורטאים החובבנים הרציניים.
ענווה היא הכרה בהישגים שלך בלי לנתק אותם מהקשרם. כן הוא טוב. והוא יודע שהוא טוב. אבל הוא גם יודע כמה זה פאקינג קשה ולא בא בקלות, וכמה שהוא טוב הוא עדיין לא ברמה העולמית. זה להיות עניו. להכיר את מעלותייך ולהכיר במגבלותייך.
תמשיך ככה ליאור
אתה מהווה דוגמא והשראה של מצויינות
נעים לקרוא …. חזק בספורט וחזק במשיכת קולמוס.
כתבה יפה ומדויקת שנכונה גם לגבי אחרים….. יישר כח.