"אני חוזר בדרך בה טיפסתי בין אורנים גבוהים, אני חוזר בדרך בה חיפשתי אור בלילות כהים. ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה המדרון תלול יותר בדרך חזרה, לו היית כאן לצדי בדרך חזרה לא היתה זו בשבילי הדרך חזרה" (אהוד מנור)
חיברתי לפדחתי פנס המתאים לכורים צ'יליאנים במכרות נחושת בעומק של 800 מטר. מוטי רמז
בשורה נהדרת לאחינו היושבים בציון. הבירוקרטיה מתפוגגת, העניינים מתחילים לזוז במסדרונות! עוד לא נדמו הדי הקרבות בדרום וכבר קראו לצוק גדול בדרך לירושלים בשם איתן ולרגל המאורע ארגנו הפנינג מרהיב שכלל, בגדול, ריצה. אמנם אף אישיות פוליטית שגיבה לא הגיעה כדי לגזור קופון, אבל כל מי שהיה באירוע זוכה לכבוד אדיר משל עצמו. ואחרי שהצחקתי, בעיקר את עצמי, אני מודה שהאזור מרהיב, האוויר צלול כיין, ולצב מישורי שכמוני אנשי ההרים נראים בריאים יותר. בעיקר בנפשם.
האמת היא שהתגעגעתי. לאווירה שלפני, לסיפוק שאחרי ובעיקר לחוויה עצמה. הקיץ אינו אכסניה אופטימלית לפעיליות אירוביות מהסוג הנדון ולכן ההגדרה הבסיסית של מרוץ הר איתן כמרוץ בחשכה נראתה הגיונית ביותר. כבר בשלב הרישום הבחנתי בשני צ'ופרים נוספים: הבטחה לירח מלא ו… שימו לב למספרים, 7 ק"מ בירידה ורק אחד בעליה! פינוקים של תחילת העונה, אין לזה הגדרה אחרת.
היה אמנם ירח מרהיב בשמים, אבל הוא היה בצידו השני של ההר
מאחר שנרשמתי למרחק של 8 ק"מ העברתי את הדקות האחרונות לפני הזינוק בטפיחות על שכמם של רצי ה-16 ק"מ בפרגון לרצי ה-4 ק"מ ובהסתחבקות עם רצים אחרים והכל מתוך נונשלאנטיות קלאסית של "נהרוג טורקי וננוח" או במלים אחרות "קטן עלי". טעות קלאסית.
עם קצת ריכוז הייתי קולט שני דברים בסיסיים: היה אמנם ירח מרהיב בשמים, אבל הוא היה בצידו השני של ההר. ההפקה ניסתה לשכנע אותו להתמקם מעל נתיב הריצה, אבל בעיות בסעיפים הקטנים בחוזה השאירו אותו בצד הפחות נכון. מרוץ "ליל ירח מלא" הפך בשניות למרוץ "אמאל'ה איזה חושך אני לא רואה כלום". מאחר והצטוותי לרוץ עם פנס ראש, חיברתי לפדחתי פנס המתאים לכורים צ'יליאנים במכרות נחושת בעומק של 800 מטר. הוא הצליח להאיר, במקרה הטוב, שלושה מטרים קדימה.
גם בעניין של 7 ק"מ ירידה התחלתי לפקפק בקילומטרים השני עד החמישי שהיו כולם בעלייה תלולה למדי. בדרך כלל במהלך ריצות השכלתי החשבונאית נגוזה והידע המתמטי שלי מתלכד עם זה של בנותיי שירה מ-א'2 ומיכל מ-א'3 , אבל הפעם לא הפסקתי למלמל לעצמי : איפה הירידה שהבטיחו לי? זה לא מסתדר! 8 פחות 3 לא משאיר מקום ל 7…
בסוף העליה המפוארת חיכה אמבולנס מאובזר , כאילו קורץ לי ורומז – זה הרגע לקרוס! אבל בדיוק אז הסתמנה תחילתה של ירידה שהזמינה אותי אליה ואני התמים? נסחפתי אליה. עד מהרה התברר כי מדובר בירידה מהגיהנום. הגרביטציה , בצירוף משקל גופי הפעוט, הטיסו אותי מטה במהירות של רץ קנייתי מן השורה. שתי מחשבות חלפו בראשי, האחת איומה מן השנייה: מה הסיכוי שאני לא מתרסק לתהום? והאם מישהו מבין (בטח שלא אני…) איך הירידה הזו עוזרת לי להגיע חזרה לפסגה?
נותרו 2 ק"מ לסיום ואורו הבוהק של הירח האיר את שביל הכורכר ואפשר לי להרים את ראשי (ואת פנס הכורים התקוע לי במצח) כדי לראות את הסביבה. אין מה להגיד, יופי עוצר נשימה. אורות הדסה באופק, ואדי מואר לרגלי, ומולי המון גחליליות מעפילות אל פסגת ההר. גחליליות? לא ממש…אלו היו הפנסים של אחיי ואחיותיי לריצה, בדרכם לקו הסיום.
כן ,כן. אם עד עכשיו חשבתי שהבנתי את משמעות המילה "תלול" הרי שכעת קיבלתי קורס מזורז בהנדסה. זווית של 45 מעלות. לפחות. אני מנסה לרוץ ואמא אדמה מושכת אותי מטה, אני מנסה להתקדם והתהום מושכת אותי לאחור. ידעתי שאני חייב לסיים. בעיקר כי זה מה שאנחנו עושים. מנצחים את הנצחונות הקטנים שלנו על עצמנו. וגם כי הרכב שלי היה למעלה. כשחציתי את קו הסיום פרקתי את המתח בחיוך רחב וארוחת שחיתות של שני תמרים. וגם בהבטחה קטנה לעצמי – אני חוזר לכאן בשנה הבאה.
מרוץ קשה איכותי ראוי לפרסים איכותיים
הר איתן זה אחלה מסלול. כאשר לא עושים אותו בתחרות הוא גם לא כזה קשה.
בכל מקרה, בירידה תלולה, ביחוד כשיש עודף משקל, כדאי לרוץ יותר לאט אפילו מאשר במישור, אחרת דופקים את הברכיים.