בקוצר רוח אני מחכה לעונה הבאה ומירוציה. עוד לא החלטתי במה להתמקד אבל פתאום אני מרגיש צעיר הרבה מכפי שנותי. כי בינואר אני עובר קטגוריה. נכנס לקבוצת הגיל של 60 פלוס ופתאום, אחרי הרבה שנים אהיה שוב הצעיר שבחבורה (הזו).

אף פעם לא מאוחר מדי | צילומים: thinkstock

כבר לעגו עלי לא אחת, כאן ולאורך המסלולים, על הריצה, על הגיל ועל בכלל. האזניים שמעו אבל הלב עדיין קשוב לקולות אחרים. כל עוד הגוף רוצה ומאפשר אני רץ. קבעתי עם חבר לרוץ יחד מרתון בגיל 75 ויש סיכוי גם לאחד בגיל מאה. אבל אנחנו עוד לא סגורים על זה כי הוא בדיוק קבע משהו עם מישהי בשנה ההיא.

למה בכלל לרוץ עדיין? כי זה אפשרי. למה לא להרגע, להתרווח ולהשען על הכרס? כי זה טוב. כי זה עושה טוב. לא מזמן הייתי באיזה מקום, עמדתי בתור לקופה. כשהגעתי לעמדת התשלום המוכר זיהה איתי, בערך. רק אחרי שנתתי לו את כרטיס האשראי הוא זרח מנחת. ׳ידעתי. אתה ההוא מערוץ הכנסת. וואלה אתה נראה בסדר. העור עוד דבוק לך לפנים. זה בטח מהריצה׳ הוא הוסיף. הנה עוד סיבה טובה לרוץ; כדי להשאיר את העור דבוק למומיה.

עוד כתבות בנושא
המדריך של אברום בורג לרכישת נעלי ריצה
הטיפים של אברום בורג לשתייה בזמן ריצה בקיץ

ועם העקשנות הזו פתאום מסתבר שקבוצת הרצים בני השישים פלוס היא קבוצה גדלה מאד. כך על פי מרבית הסטטיסטיקות האמריקאיות. אחד המחקרים שניתח את מרתון ניו יורק גילה ומצא ״שבין 1980 ל 2009, אחוז המסיימים בני שני המינים, הצעירים מ-40. ירד בצורה משמעותית בעוד אחוז רצי המאסטרס עלה בצורה משמעותית״. לא פלא איפוא שאני מרגיש כי בכל גיל אפשר לרוץ. בהתחשב במגבלות כמובן. אני לא יודע איך מתחילים לרוץ בגיל הזה אבל יש לי אין סוף מחשבות על איך ממשיכים לרוץ בשלושים שנה הקרובות כמו בשלושים הקודמות.

מה שיש ומה שאין
זה לא בא בלי מחירים. המטבוליזם שונה, הגמישות כבר לא מה שהיתה פעם וגם על המפרקים צריך לעבוד בעדינות. העיקרון פשוט מאד; ככל שתתנועע יותר תוכל יותר להתנועע. ברגע שנעצרים ומפסיקים הסיסטם נתקע וקשה מאד לאתחל אותו מחדש. ומכאן שתורת הריצה לגילאים האלה צריכה לעבור כמה התאמות כדי לא להפסיק. אפילו אם את רצה בלי הפסקה מאז סוף הגדנ״ע שווה לך לעצור לרגע ולחשוב על איך לרוץ להבא. רק כדי שתוכלי לרוץ הרבה (מרחקים ושנים) הלאה. הדברים הבסיסיים ברורים – להתייעץ עם מאמנים וחברים, לא לדחוף את הגוף אל מקומות שהוא לא רוצה להגיע אליהם, לקבוע עם הרופא המשפחתי בכלל ועם רופא ספורט בפרט. ורק אז להשתולל בריסון. אחרי כל הדברים הברורים האלה בואו נדבר על מה שיש ועל מה שאין.

ככל שתתנועע יותר תוכל להתנועע

לא חייבים להיפצע. נעליים מתאימות, מדרסים, שתייה, כדורי מלח ומגנזיום יכולים למנוע הרבה דברים מיותרים בכל גיל. ובודאי בגיל המופלג הזה. מכיוון שלשרירים שלנו לוקח יותר זמן להתאושש, והם גם פחות אלסטיים צריך להתאים את תכנית האימונים ליכולות ההתאוששות של הגוף. להחליף ריצת טמפו בריצת התאוששות נוספת. אינטרוולים הם לא בהכרח בשביל שיפור המהירות אלא לחיזוק החיוני, לתנועתיות ואורך הצעד. לרוץ רק ארבע-חמש פעמים בשבוע במקום שש, להתחיל בחימום יותר ארוך ואיטי, לא לוותר על קרוס טריינינג מרגיע (שחיה, אופניים, ריקודי עם או אמנות לחימה כלשהי). לא לשכוח מתיחות בסוף כל ריצה כדי להכין את השריר לריצה של מחר. ולא להצטער יותר מדי על מהירויות וזמנים שכבר יחזרו על עצמן רק אצל הנכדים. מכיוון שהטבע לא עוצר את תהליכיו הרי שדלדול השרירים שאינם מופעלים מתחיל להיות מוחשי מאד, זה הזמן להשקיע גם בתרגילי כוח בחלקי הגוף שאינם שותפים פעילים לריצה: ידיים, בטן, גב ופלג גוף עליון. ואחרי כל אלה יש גם בשורות טובות. מחקרים עדכניים על הריצה בגילאי המאסטר מעידים שזמן הסיום הממוצע של המסיימים המהירים בני שישים פלוס ירד ביותר משבע דקות אצל הגברים וביותר מ 16 דקות אצל הנשים הרצות. ואחד בשם ד״ר לפרס אומר ״רצים מבוגרים עוד לא הגיעו למיצוי יכולות המרתון שלהם, וכדאי לכם לקחת זאת לשימת לבכם כשאתם מתכננים את היעד הבא״. הנה – תראו את היפני הזה.

זה מה שיש. ומה אין? אין עדיין נעליים מותאמות לבעיות המיוחדות לגיל, עם מתן דגש מיוחד להלוקס ואלגוס בפינת הבהן, או לגיד האכילס המועד לפורענות. אין עדין שעונים עם אפשרויות להגדיל את הכיתוב לקצרי הרואי שביננו. ומכיוון שאיני נזקק לכך הרי שלא ברור לי האם יש מכשירי שמיעה שעמידים בפני הזיעה וטלטולי הדרך. עוד לא האריכו את זמני הסגירה של המירוצים. עוד לא ראיתי תוספים המיוחדים לאתגרי האנרגיה המיוחדים והמטבוליזם של הגילאים האלה. וגם באתרים אין מספיק תכניות אימונים יעודיות ופורומים תומכים ומייעצים.

אפשר לעשות זאת יחד ולהקרין חיוניות נדירה

דבר אחד אני מקווה שלא יהיה אף פעם – מירוץ מיוחד לקשישים. במרתון טבריה השתתפו שני חברים טובים שלי ממועדון ׳הרוח השניה׳. בני זוג נפלאים, חגי ורויטל. הוא מרתוניסט מנוסה והיא היתה אז חדשה בתחום. ראיתי אותם מתכוננים במשכם של חודשים ארוכים, יחד עם רצים שיכולים להיות ילדיהם ונכדיהם. כל האצטדיון בטירופים הצעירים והם לאט, בקצבם וברוחם. כשהגעתי על האופניים לאיזור צמח פגשתי אותם. אחרונים אחרונים חביבים. שמחים כפי שלא ראיתי אותם מעולם. ביחד, מאושרים ומקרינים חיוניות שלא קרנה מאף אחד אחר מאלפי הרצים באותו היום. שמחתם היתה השראה להמוני רצים שחלפו על פניהם וידעו שעוד נכונו להם עוד המון שנים של ריצה ומשמעות.