דורון דרמון מסכם את הטריאתלון באיסטנבול מנקודת מבט של אבא של ספורטאי ישראלי במדינה עוינת בעת מלחמה. על החששות, התחרות, ההתרגשות והזיכרון

מאת:דורון דרמון

הסבב של הטריאתלט הישראלי רון דרמון הוא מסלול אינסופי. לא רק התחרויות קשות, גם שיטת הניקוד לא מובנת לאדם רגיל. בששת השבועות האחרונים התחרה רון בארבע תחרויות אולימפיות ועוד שתי תחרויות למרחק ספרינט. הניקוד שהוא צובר נמצא בכיוון הנכון, אבל יכול להשתנות משבוע לשבוע בהתאם להישגים של המתחרים שלו.

אבל כאביו של רון, אני רוצה לציין שהכתבה עוסקת לא במיקום שלו אלא בהיותו טריאתלט ישראלי בטורקיה בזמן שבארץ
מתרחשת מלחמה ויממה לאחר נאומו האנטישמי של ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן.

"רון הציג ביצוע מדהים"
לפני שבוע רון טס לסין, לתחרות במרחק האולימפי בגובה 2,700 מטר, דבר שאיננו רגיל אליו. הוא אמנם השיג ניקוד חלקי, ביחס למה שציפה וכל זאת למרות הטיסות וחוסר היכולת להסתגל לגבהים במהלך היומיים מאז הגיע לסין. מאמן קבוצת ה-Team ITU (קבוצה של איגוד הטריאתלון העולמי, המוגדרת כקבוצת האתלטים הצעירים מהמדינות שלהם לא היה עד כה ייצוג בטריאתלון של המשחקים האולימפיים והיא בעלת היכולות והפוטנציאל הגבוהה ביותר להשתתף במשחקים האולימפיים הקרובים בריו) היה מאוד מרוצה. מספיק רק להביא ציטוט שלו, שהתקבל בשיחה מאוחרת יותר: "רון הציג ביצוע מדהים למרות כל העומס, חוסר החמצן והחום, לא רק ביחס לעצמו אלא ביחס לספורטאי עילית בכלל" .

משם רון טס חזרה לספרד וברגע האחרון נרשם לתחרות באיסטנבול, המעניקה ניקוד למשחקים האירופאים. רון מדורג היום במקום ה-21 באירופה עם השתתפות כמעט ודאית במשחקים האירופאים שיתקיימו בבאקו בקיץ 2015.

למרות העייפות, למרות חוסר השינה והג'ט לג יצא רון לתחרות אולימפית נוספת, הפעם כאמור לטורקיה. הפחד שלנו היה גדול משתי סיבות. ראשית העומס הפיזי והטיסות שלא מוסיפות לבריאות. הסיבה השנייה, הפחד מלהתחרות כישראלי בטורקיה. ביצענו כמה טלפונים כולל לקב״ט השגרירות בטורקיה, שאמר לי בבירור: ״אם אתה יכול, אל תבואו הנה, אל תיקחו סיכון״.

ספורטאי ללא מדינה
לקחנו החלטה – אף אחד לא יגזול מרון עבודה של שנים ואת הזכות להשתתף במסלול אולימפי כישראלים. מטעמי בטיחות ניסינו להצניע כמה שיותר את דגל ישראל. איגוד הטריאתלון הישראלי ביקש מהאיגוד העולמי לרשום את רון כספורטאי המייצג את האיגוד העולמי, ספורטאי ללא מדינה, הבקשה התקבלה בהבנה.

ביחד עם זאת ועל מנת להיות בטוח, החלטתי להשתמש באזרחות הזרה שלי ולחבור אליו ליתר בטחון, להיות לעוד זוג עיניים, לשחרר אותו מהלחץ שמסביב ומעין כדור הרגעה קל. היציאה בוצעה כמו תמיד ברגע האחרון, ישר מהעבודה לשדה. רון, איתו אתלט נוסף חבר לקבוצת האימונים שלו מאוסטרליה ואני נפגשנו בשדה התעופה באיסטנבול, כדוברי אנגלית בלבד.

אני חייב לשתף אתכם שההרגשה קצת מטעה, מרבית האנשים שפגשנו באיסטנבול  לא מתייחסים למנהיג ולהצהרות שלו בצורה רצינית, אבל לצערנו נראים כמיעוט אחרי מה שראינו ושחווינו לילה לפני התחרות. כבר בשדה היתה לנו תקלה ראשונה. הרכב שהזמנו בחברת ההשכרה היה קטן מלהכיל אותנו ואת זוגות האופניים. בלית ברירה אלתרנו עוד קצת השקעה ושילמנו תוספת למונית גדולה שתיקח את שלושתנו.

ברגע  שעלינו לרכב הודיעו לנו בסמס שהתחרות נדחית, כי המסלול לא יכול להיות בטוח לרוכבים ביום התחרות ולכן האיגוד הטורקי דוחה אותה ביום. מאוחר יותר התברר לנו כי למעשה התחרות נדחתה בגלל אירוע הבחירות ההמוני של ארדואן שהתקיים באותו מקום של התחרות, ממש מול המלון של התחרות בו ישנים מרבית הספורטאים וגם אנחנו.

הגענו למלון בשלוש לפנות בוקר, מה שהוסיף לעייפות של רון. התארגנו ולמחרת בבוקר כבר חבר רון לחבריו הספורטאים המתחרים ממצרים, סרביה, אוסטרליה ועוד. ואז חשבתי לעצמי שאם העולם היה עוסק בדברים בריאים הוא היה נראה אחרת. חבורת צעירים בעלי כבוד אחד לשני, ללא משקעים, ללא נושא דתי, פשוט חברים לדרך.

באחת הארוחות, במסעדה, ניסו לזהות מהיכן אנחנו. השותף של רון לא התבלבל, הכביד את המבטא שלו ואמר אוסטרליה. זה עבר בשלום, רון לא צריך הרבה בשביל להיראות אוסטרלי. יומיים עברו להם באימוני הכנה ומנוחה. יום לפני התחרות, בארוחת הערב אנחנו מוצאים את עצמנו בלב ההמון ה״עיוור״, הנשבע בדברים של ארדואן והולך כמו עדר, מריע  על דברים שאינו מבין כלל מה המשמעות שלהם.

לא אומר שלא פחדתי מהפגנת העוצמה אבל אפילו הצטלמתי עם ההמון כתייר שלא  מבין מה קורה שם.

הנה עבר הלילה המפחיד הזה ויצאנו בבוקר לתחרות, חום כבד ולחות של עשרות אחוזים. רון זומן כמספר 4 ברישום לתחרות וכך הוא עמד על עמדת הזינוק. חימום בים של מדוזות לפני הזינוק, בארץ בדרך כלל היו מבטלים את תחרויות קבוצות גיל, אבל ספורטאי עילית אינם מושפעים מעקיצות מדוזות.

יש פודיום

הזינוק היה בזמן, התחרות עצמה, מבחינתו של רון היתה ביצוע מעולה. אתלט נמדד דווקא בעייפות פיזית על ביצועיו ועל היכולות שלו להפיק מעצמו את המקסימום. רון היה בקבוצת ההובלה לאורך כל הדרך. ניסה "לנוח" כמה שיכל ברכיבה, בשביל להגיע לריצה רענן. הירידה לריצה מהאופניים היתה של שניות בודדות.

עברו מספר דקות, הסתכלתי מרחוק על הקבוצה המובילה, בלי לדעת האם רון איתם או לא ואז זיהיתי את הסגנון הייחודי שלו. רכות ומצד שני סגנון רובוטי שכזה – מכונה, ראיתי אותו עם אתלטי עילית טובים ממנו ״מרביץ קצב״, השערות שלי סמרו, הרגשת הברווז שמזמן
לא הרגשתי, עוד 10 דקות והנה הוא בסיבוב האחרון של הריצה, יחד עם הצרפתי והאוקראיני באותו קצב, אני משתגע, משתדל לא לקרוא בעברית, ובאנגלית עילגת קורא לו: "Go Ron Go Till The End".

הנה זה קורה! יש פודיום בעילית וניקוד יקר כל כך, סבב אירופאי, תחרות אחת מני רבות אבל עם כל כך הרבה משמעות.

זה לא אמר דבר על מה שהתחולל בפנים אצל רון כשעמד על הפודיום עם דמעות בעיניים. אסכם רק בציטוט של מה שרון אמר לי: ״כל מה שחשבתי באותו רגע זה על עוז מנדולביץ, חבר שהכרתי דרך פני (החברה), שנהרג בתחילת המלחמה, זה המעט שיכולתי להוקיר לו וכשעמדתי על הפודיום אמרתי בשקט, 'עוז הפודיום הזה בשבילך וסליחה שלא הייתי איתך יותר באותם פעמים שרצית שנרוץ יחד'".

רון מיוצג על ידי דגל האיגוד העולמי ולא
על רקע דגל ישראל, ביקש ממני אחרי הטקס לקחת את הפרחים, שבתמונה למעלה,
ולהניח אותם על הקבר של עוז, לצערי זה לא החזיק, אבל בעידן הרשתות אמרתי לו,
"תביע את זה דרך הרשת, שתף את החברים", כמה שזה נכון, אותם חבר'ה צעירים
שנלחמים, שנפלו, ובזכותם אנחנו כאן, יהי זכרם ברוך.

להיות ישראלי, זה בשיא התרגשות לא לשכוח אף אחד מאחור, אני גאה להיות אבא של רון וגאה להיות ישראלי.