מוטי התאמן בחודשים האחרונים לחצי מרתון סמסונג ת"א והוא חש תחושה של חג. אז למה מישהו שאל אותו אם הוא "מסתפק במועט?"
מאת:מוטי רמז
תחושה עזה של חג מפעמת בי.
נכון שאני חוגג היום מ"ח חורפים ונכון שאדר הגיע והשמחה מובנית בתוכו באופן טבעי, אבל זה יותר מזה. חג המרתון התל אביבי מתרגש עלינו ואני כמרקחה. פייסבוקי מלא בתמונות של ערכות והצהרות מוטיבציה חגיגיות. אני עצמי ערוך מבעוד מועד עם תזונה רווית פחמימות ונעליים שרק מחכות לגמוע את המרחק. בינתיים לקחתי פסק זמן של שעתיים מהתחייבויות היומיום ושמתי פעמיי למתחם המרהיב והססגוני בכיכר רבין.
הייתי שם בגיל 11 בחגיגות גביע אירופה של מכבי ת"א כדורסל ובגיל 47 בחגיגות האליפות של מכבי ת"א כדורגל. רכשתי שם עשרות ספרים ב"שבוע הספר" הנצחי, כולל חתימה מקורית של יגאל מוסינזון על "חסמבה בבית האסורים". הדלקתי נרות והזלתי דמעות אחרי היריות שהרגו את התקווה .זינקתי משם למרוצי לילה כיפיים ולא פעם עמדתי שם, סתם, עם אשתי והילדות ועם … גלידה, בוהה בבניין העיריה המכוער ביותר במזרח התיכון (ומחוצה לו).
אתגר שחורג מגבולות הנוחות
אבל הפעם הכיכר פינקה אותי במתחם אקספו מרשים ומהנה. לקחתי את הזמן והסתובבתי שם עם חיוך ענק מרוח על פני החינניות, עברתי בין הדוכנים, מעת לעת אפילו שיתפתי גם את כרטיס האשראי שלי בחוויה. דיסקסתי עם חברים לתחביב שפגשתי שם לראשונה על תוספי תזונה, מדרסים, שעונים, מזג אוויר צפוי, נעלי ריצה והשוואה (לא הוגנת יש לציין) בין האקספו של תל אביב לזה של ברלין. קיבלתי ביקורת (לשמחתי חיובית ברובה) על הטור שלי בשוונג ובעיקר הרבה ברכות להצלחה במשימות השונות שלקחנו על עצמנו ביום שישי הקרוב.
בדרך חזרה לעולם שבחוץ נזכרתי שאני חוגג יום הולדת. שוב נחלץ כרטיס האשראי לעזרתי וזוג נעליים מרהיבות עשו דרכן איתי לציוויליזציה. גבר צעיר שחלף על פני ביציאה לחץ את ידי בחום ואמר: "איזה יופי מוטי, עוד מרתון?", ואני עניתי "הפעם חצי". הוא צחקק "מסתפקים במועט, הא", טפח על כתפי ונכנס פנימה. אני, הערכה והנעליים עשינו דרכינו לרכב. עוד יומיים נהיה שם חזרה. בקילומטר ה-18. ימים יפים. לרוץ 21 ק"מ ו"להסתפק במועט".
ועכשיו בשקט בשקט ובלי שאף אחד ישמע: אני מתרגש. ואם תבקשו חוות דעת של פסיכולוג האבחנה תהיה ברורה אף יותר – אני די לחוץ. בשנה האחרונה אני מתאמן לבד, מנסה ליישם כשגרה את התובנות שרכשתי בדם, יזע ודמעות ממורי הדרך שלי גלעד קובו ויאיר קרני. למדתי להכיר את אזור הנוחות שלי – ריצות של 10-15 ק"מ. רצתי כשהיה לי נכון ומתאים: שעות בוקר מוקדמות, שעות ערב מאוחרות. ועכשיו הצבתי מול עיני אתגר שחורג מגבולות הנוחות.
תחושה חמצמצה של החמצה
לפני שנה שמתי מולי את אותו היעד. בערב שלפני המרוץ לקחתי החלטה לא להופיע לזינוק. מזג האוויר הרתיע אותי, חששתי מהשפעת החום. למרות שבדיעבד המציאות התעלתה הרבה מעבר לחששותיי, ו"ההתחמקות" שלי היתה לגיטימית, הסתובבתי בשנה האחרונה עם תחושה חמצמצה של החמצה. ויתור על אתגר, נראה לי כמו בריחה. משהו שהיה מתאים יותר למוטי הקודם.
הפעם אהיה שם, בכל מצב, אבל עם יד הלב, החשש הגדול שלי הוא שלא אדע להבחין, בעיצומו של המאמץ הגדול, בין קושי שהוא לגיטימי ועליו אני צריך ויכול להתגבר, לבין קושי המעמיד בפני סכנה גדולה מדי שהשפעתה על בריאותי מסוכנת. אני סומך על שעות האימון הרבות בהן למדתי להכיר את המגבלות של גופי ומקווה כי ברגע האמת אדע לזהות נכון – ולהחליט.
האם ה"לבד" שכפיתי על עצמי יכול לעלות לי ביוקר? הרי מצד אחד אני מרגיש את החוסר בהכוונה ברגעי האמת, באוזן הקשבת, בדגשים לריצה. אבל מצד שני אני גאה בשנה האחרונה בה הוכחתי שהריצה אינה קוריוז, שהספורט מנצח. ולזה נועד המרוץ של יום שישי. לחגוג את השנה שאחרי המרתון. שנה בה הוכחתי, לעצמי, שאני רץ – גם בלי מצלמות…בהצלחה לכולכם!
מוטי רמז
רץ בקצב שלו