21 ק"מ של שחייה רצופה מחוף אמנון לחוף צמח בכנרת. על התחושות, החוויות והקשיים שצצים כשחותרים שבע שעות ברצף מספר אלעד בנימין בטור אישי מרתק
מאת:אלעד בנימין
הסירה דוהרת לכיוון צפון הכנרת, ארבעתנו יושבים מאחור, ידיים בכיסים וראשים בתוך כובעים, מתגוננים מהרוח הקרה. המים שחורים, ומסביב חושך מוחלט.
"כשהראש במים לא רואים כלום, אפילו לא את היד שנכנסת למים" צילומים: אלבום פרטי
האורות של טבריה מאירים את הגדה המערבית של הכנרת ורק ליאור, הסקיפר שלנו, יודע לאן להשיט את הסירה. אנחנו שקטים, מידי פעם מצלמים אחד את השני, מחכים לרגע שליאור יודיע שהגענו.
קצת אחרי חמש בבוקר הסירה עוצרת מול חוף אמנון, כ-10 מטרים מהחוף. אנחנו מתמרחים בווזלין וקרם הגנה, תמונה אחרונה – וזהו, אנחנו במים. איתי ואני מתחילים את דרכנו. המטרה: חציית הכנרת לאורך, מחוף אמנון בצפון לחוף צמח בדרום. המרחק הוא 21 קילומטרים, זמן היעד הוא שבע שעות שחייה ברוטו, כולל הפסקות שתייה ואוכל. בסירה, חוץ מליאור, נמצאות עינת ועידית שמלוות אותנו, הן אחראיות על תזונה, תמיכה ועידוד, תיעוד שוטף וכאשר מתחשק להן גם ליווי במים.
"קצת אחרי חמש בבוקר הסירה עוצרת מול חוף אמנון"
עבורי זה המרחק הארוך ביותר שניסיתי לשחות עד כה. זו גם הפעם הראשונה שאני שוחה בחושך, והפעם הראשונה שאני שוחה עם סירה מלווה צמודה. לוקח לי ולאיתי קצת זמן להסתנכרן ביננו, ולשנינו עם ליאור. איתי מימיני, הסירה משמאלי. כשאני נושם לצד אחד אני מוודא שאני רואה את הכובע הלבן של איתי, וכשאני נושם לצד שני אני מוודא שאני שומר על מרחק קבוע מהסירה. כשהראש במים לא רואים כלום, אפילו לא את היד שנכנסת למים. באוזניים אני שומע את אוושות המים – רעש שילווה אותי כל היום. השעה הראשונה עוברת רובה בחושך, עד שקרני השמש מגיחות מעל הרי רמת הגולן.
עוד כתבות בנושא:
> לכל הטורים של אלעד בניימין בעל הטור "בקרוב אגיע רחוק"
פעם בשעה אנחנו עוצרים להפסקת אוכל. איתי שותה בקבוק עם מיץ פטל ומוריד ג'ל, אני שותה בקבוק משקה איזוטוני ואוכל 4-5 תמרים. כשהשמש עולה ומאירה את הכנרת וההרים סביבנו המראה מרהיב. אנחנו בלב האגם, ללא טיפת רוח, פני המים שקטים ושטוחים, אני מרגיש תחושת שלווה ונהנה מהשחייה.
אנחנו ממשיכים לשחות ללא אירועים מיוחדים, ואת שלושת השעות הראשונות אנחנו שוחים טיפה מהר יותר מהתכנון.
"פעם בשעה אנחנו עוצרים להפסקת אוכל. אני שותה בקבוק משקה איזוטוני ואוכל 4-5 תמרים"
המונוטוניות של השחייה שונה מכל ספורט אחר, אין גירויים חיצוניים כמו בריצה, אופניים או סוגי ספורט אחרים. ההצצה החטופה שמקבלים לעולם החיצון בעת שנושמים לא מספיקה, והיא גם נעשית באופן מכני ואוטומטי, צריך ממש להתרכז כדי לקלוט מה קורה מחוץ למים. אני משחק משחקים מנטלים עם עצמי, ומוצא שאני מצליח לגרום לעצמי לתחושת ורטיגו אמיתית – הגוף והראש מאבדים חוש כיוון, זמן וקצב, אני חש סחרחורת שמערפלת אותי, ומרגיש שאני מרחף מחוץ לגוף. מעולם לא עשיתי מדיטציה, אבל זאת בוודאי תחושה דומה. אני בוחן לראות כמה זמן אני מסוגל להחזיק את המצב הזה לפני שהוא בורח ממני, לפעמים כמה שניות, לפעמים פרקי זמן ארוכים יותר.
אחרי ארבע שעות עינת מצטרפת אלינו, אנרגיות חדשות במים גורמות לקצב להתגבר קצת, אבל אני לא מצליח להדביק את הפער. אני מרגיש נפילת אנרגיה, ומתקשה לעמוד בקצב. מידי פעם איתי ועינת מאטים קצת לחכות לי. בסוף השעה הרביעית אין לי ממש חשק לאכול או לשתות (סימן מדאיג…). גם את השעה החמישית, בליווי עידית הפעם, אני מבלה במאמץ לשמר קצב סביר. בכל הזמן הזה איתי ממשיך לשחות כאילו רק התחלנו, ויש לי תחושה שאם היה רוצה, היה פורץ קדימה בקצב מטורף.
"בסוף השעה הרביעית אין לי ממש חשק לאכול או לשתות"
אחרי שעתיים של שפל יחסי, אני חוזר לעצמי, משלים אוכל ושתייה, ואת חלק השחייה האחרון של כשלושה קילומטרים אנחנו שוחים בקצב חזק, מעודדים מחוף צמח ההולך ומתקרב. לקראת סיום עידית קופצת שוב למים, ואחרי שבע שעות ושמונה דקות רגלינו דורכות בחוף צמח – המשימה הושלמה!
בדרך חזרה לעין גב החיוכים והחיבוקים רצים חופשי, כולנו מאושרים מהשגת היעד, מהעמידה בזמן שהקצבנו לעצמנו, מהתמיכה והעידוד של כולם ומסיומו של יום שנטע בנו תחושת סיפוק גדולה.
מימין: אלעד בנימין, עידית, איתי ועינת
אחרי שאנחנו נרגעים מהברכות העצמיות אני חוזר לחשוב על תוכנית האימונים שלי. החצייה היא בעצם רק יעד ביניים עבורי, בחודשים הקרובים אצטרך לשחות משחים יותר ויותר ארוכים, עד שאגיע ל-10 שעות. אבל דיה לצרה בשעתה, בינתיים אני מבסוט מהיום, ורוצה לשלוח מספר תודות: לאיתי על כך שקפץ על האתגר ואכל אותו בלי מלח, לעינת ועידית שהתנדבו ללוות אותנו ולדאוג לנו במהלך השחייה ולסקיפר ליאור שעשה עבודה מעולה בניווט וליווי.
עד המשוכה הבאה…
 |
אלעד בנימין רודף הרפתקאות סדרתי |
