והפעם מוטי מספר על פרויקט מרגש בצורת מרוץ באורך 190 ק"מ בו השתתף עם בתו, לזכרם של חיילי צה"ל

מאת:מוטי רמז

ביום שישי האחרון נחשף בפני מפעל הנצחה עוצמתי ומרגש עד דמעות. לצערנו הרב עד מאוד, ארצנו הקטנה והדוויה למודה מפעלי הנצחת חללים ולכל אחד מהם חלקת אלוהים קטנה משלו. בחלקי נפלה הזכות לחזות מקרוב ואף ליטול חלק בפרויקט אשר הפך למסורת מזה 17 שנים. מרוץ ל.ש.י.ר. לזכרם של  יפתח שלפוברסקי, ומשה (שיקו) סבן שנהרגו באסון המסוקים, רונן חיון שנהרג בפעולה בלבנון וליאור שי שנהרג באסון המסוק ברומניה.

במרוץ  זה רצים למעלה כ-230 תלמידי שכבת יב' מתיכון הדרים בו למדו הארבעה משאר ישוב ועד להוד השרון במשך שלושה ימים, במרחק כולל של כ-190 ק"מ. התלמידים נחלקו לצוותים אשר גמאו בין 4 ל-13 ק"מ בכל אחד מימי המרוץ. רוני, בתי הבכורה, השתתפה במרוץ לפני שנתיים. ליוויתי באהבה ובגאווה את האימונים בהם השתתפה. אני עצמי שקלתי אז 16% טון והתרומה שלי התבטאה בהסעות לפארק ב 6 בבוקר. עם יובל, הבאה בתור, הסיפור שונה. יכולתי לסייע באימונים משותפים, בהכוונה, בדגשים…וגם בהסעות. נפלאה בעיניי המחשבה לפיה מדי שנה קמים השכם בבוקר מאות תלמידי התיכון פעמיים-שלוש בשבוע ומתאמנים לקראת מרוץ שכל תכליתו הוקרה לחיילים שנפלו ואותם לא הכירו.

עוד כתבות בנושא:
> לכל הטורים של מוטי רמז בעל הטור "רמז דק"

הרצים , אשר לוו על ידי בני משפחותיהם של הנופלים ומורי בית הספר, זכו להכיר את הארץ "דרך הרגליים" במובן הכי בסיסי של הביטוי. בנוסף נחשפו לתחנות מחייהם ושרותם הצבאי של החללים וכן לסיורי מורשת קרב בחיל השריון, בחיל האוויר ובאנדרטאות לחללי אגוז והחיילים הבדווים.

"לא נפסיק לש.י.ר"
דויד רעי ואני הצטרפנו ליובל וחבריה ביום השלישי, אחרי שהם רצו 9 ק"מ ו 6 ק"מ ביומיים שקדמו לכך. החניתי את הרכב שלי בנקודת הסיום של הקטע במושב משמרת ויצאנו לאתר את הדבוקה. אחרי התברברות קלה באזור כפר הס, זיהינו את קבוצת הרצים בחולצות ירוקות, פנים צבועות, דגלים מתנופפים ושירי מורל ומוטיבציה, כולל , מן הסתם, "לא נפסיק ל.ש.י.ר". הם היו בעיצומה של ריצה קצבית והקפידו לתמוך בחלשים ולשמור על קצב ראוי. דויד החנה את הרכב ליד פרדס בצד הכביש ושנינו זינקנו כמו סטארסקי והאץ' מהרכב, האצנו קלות, והצטרפנו לבנות שלנו.

רצנו איתן מספר קילומטרים, רובם בירידה מפנקת. לקראת סיום הקטע חיכו לנו שאר התלמידים אשר עודדו בשריקות ושירים את הרצים. הדגלים לא נחו, וקבוצה נוספת של רצים יצאה לדרכה, דרומה, לכיוון הבית. נפרדתי מבתי שעלתה על האוטובוס ועשינו את דרכנו לרכב שלי. ואז הבנתי שסטארסקי (אני לצורך העניין) שכח את המפתחות ברכב של האץ'… לא פשוט כנראה לקפוץ מהרכב ולחשוב באותו זמן. לא קשה להבין שבאותו רגע התחלנו לרוץ הפוך, בעלייה, מספר קילומטרים אל הרכב שנח בשלווה בצדי הדרך. בשורה התחתונה, טעות שכולה רווח נקי לשרירי הישבן, ארבע-ראשי, הדו-ראשי והתאומים.

בקטע האחרון של המרוץ, מהכניסה לעיר ועד בית "יד לבנים", הצטרפו חברים, בני משפחה, בוגרי התיכון בחולצות המרוץ משנים קודמות, תלמידי חטיבות הביניים אשר הגיעו לאות הזדהות והערכה ומאות תושבים. רצתי שם בין תלמידות חייכניות, אמא בקוקו אסוף, אב חסון עם קעקוע איירון מן, חבר מועצת העיר, שני חיילים שהתחילו כך את חופשת סוף השבוע ומורה שניכר עליה כי המאמץ גובה ממנה מחיר לא קל. היתה תחושה עזה של סולידריות ורעות הן כלפי משפחות החללים והן כלפי החברה הצעירים והנפלאים שגמאו את המרחק בצורה מעוררת כבוד.

המרוץ הסתיים באירוע מפעים בו לא נותרה עין אחת יבשה. יצאנו לסוף השבוע בתחושה שהלב של כולנו נמצא בצד הנכון.