בדקנו האם העיסוק בספורט הוא זה שגורם למשבר בזוגיות או שהוא רק מזרז את בואו? תהיות, עדויות ותשובות לרגל יום האהבה הבינלאומי. כתבה ראשונה מתוך שתיים
מאת:אביטל הירש
לקריאת החלק השני של הכתבה: "אנשים בורחים לספורט בגלל משברים בנישואים"
"חייתי בסוג של ניכור ותחושה של זרות בבית שלי, ובמקביל היתה התעניינות נשית בי וחיזורים. ירדתי במשקל, נראיתי טוב וכולם פרגנו לי, חוץ מאשתי. הייתי מלא אנרגיות, הרגשתי שהוספתי רובד חשוב לחיים והיא נשארה במקום. הרגשתי שאני רוצה לעוף ושאני קשור לקרקע".
במקביל לפריחה האישית חיי הנישואים התפוררו צילום: Thinkstock
כך מתאר אייל (שם בדוי), את מה שעבר עליו בשנים האחרונות לפני שהתגרש. הסיפור של אייל איש הייטק בשנות הארבעים לחייו, הוא הסיפור הקלאסי של רבים מספורטאי הפנאי. עד לפני כמה שנים הוא היה בטטת כורסה בעל עודף משקל ומעשן, ואז נדבק בחיידק הספורט. מרכיבות של פעם-פעמיים בשטח הוא הפך לטריאתלט ואיש ברזל, אבל במקביל לפריחה האישית שחווה, הלכו חיי הנישואים שלו והתפוררו. האם העיסוק בספורט הוא זה שגורם למשבר בזוגיות או שהוא רק מזרז את בואו?
עוד כתבות בנושא
"למה בזבזת על זה כסף?"
"בהסתכלות לאחור, אני רואה שבמשך שנים גררנו משבר בחיי הנישואים. היו הרבה מתחים ומחלוקות שלא מוצו. לא הייתי מספיק פתוח להשקיע זמן וללכת לייעוץ, כי חשבתי שאם בת הזוג שלי היא החברה הכי קרובה, מספיק שאדבר איתה. בדיעבד אני חושב שזו חשיבה תמימה ושלפעמים חשוב שתהיה פרספקטיבה רחבה יותר, של מישהו מבחוץ.
"אחרי הרבה שנים של השמנה התחלתי לעשות ספורט. הרגשתי סוג של שיעמום ומיצוי של דברים אחרים, אז קניתי אופני שטח. אני זוכר שהגעתי איתם הביתה ביום שישי בצהריים, ומה ששמעתי ממנה זה שאלות כמו "למה האופניים בבית", "למה בזבזת על זה כסף", "למה לא קנית משומשים" ועוד. לא היה שום פרגון. יצאתי לרכוב אחר הצהריים וכשהתעכבתי – כי היה לי קשה ועברתי להליכה היא כעסה שאני לא חוזר בזמן. את התקופה הזאת אפשר לתאר כהתנהלות של 'תתאפס על עצמך'".
העיסוק בספורט סחף את אייל, ובמקביל הלך והתעצם חוסר הפרגון מאשתו. "התחלתי מרכיבות בימי שישי אחה"צ ושבת בבוקר ואחרי הרכיבות אכלתי משהו בבית קפה, והיא היתה באה בטענות על זה שלא אכלתי בבית. זה היה אחרי שנים שבהן היא תמיד ירדה על המשקל שלי ועל זה שאני מזניח את עצמי. והנה, כששיניתי את הרגלי האכילה שלי והתחלתי לעסוק בספורט, היא ירדה עלי שאני אגואיסט שלא מתחשב בסביבה ושקוע רק באופניים. וגם ההוצאות הכלכליות הטרידו אותה".
ניסית לשתף את אשתך בתחביב החדש?
"ניסיתי", הוא אומר בעצב, "אבל זה לא הלך. היא אמרה ש'צריך לדאוג לילדים, לבית'. למרות שכל המחויבויות המשפחתיות לא נפגעו בגלל העיסוק בספורט. הייתי חוזר הביתה בימי שבת ב-9-10 בבוקר שהילדים התעוררו, אבל היא עדיין הרגישה שמשהו מתערער. היא טענה גם שאני קיצוני ושכל דבר שאני עושה אני קיצוני בו. אבל כשאנשים אחרים היו עושים דברים דומים היא ראתה את זה בחיוב, אמרה שהם מתעמקים".
ובאמת שום דבר בבית לא נפגע בגלל העיסוק שלך בספורט?
"מה שנפגע זה שעות הטלוויזיה והמחשב שלי. זה פשוט הפסיק לעניין אותי. פתאום התחלתי לראות דברים חדשים בטבע, הפסקתי לעשן והתחלתי להריח ריחות, ירדתי במשקל וכולם מאוד פרגנו לי. חוץ מאשתי.
אייל מצא עצמו נשאב לספורט – הוא קנה אופני כביש, התחיל לשחות, ובמקביל המשיכו הוויכוחים בבית. "אני מודה שיש בי סוג של טוטאליות. כשאני מזהה מטרה, אני הולך עם זה. והיא הבינה את זה, אבל לא היתה יכולה לפרגן לזה. אני הלכתי ונפתחתי, תחושת הביטחון והחיוניות עלו. ניסיתי לשלב את שאר המשפחה בתחביב – לצאת לטיולים, להיות יותר מחוץ לבית – אבל זה לא התקבל בברכה".
אייל מספר שהוא לא מתחרט. "עברתי משבר אבל לא הייתי מוכן להתפשר. פעם הייתי אומר שהדבר שהכי חשוב לי זה המשפחה ואמרתי לעצמי שאם המשפחה תיפגע אני אעצור. אבל לא הייתי מוכן לוותר על מה שאני אוהב ולא הייתי מוכן להישאר בשבתות בבית עם המשפחה, לרבוץ שבת שלמה ולא לצאת החוצה. המצפון שלי שקט. מתישהו מגיעים להכרה, שבניגוד למה שחשבנו פעם, אולי לא נזדקן יחד. פעם חשבתי שנעבור את המשבר, הילדים יגדלו, ההכנסה תגדל ויהיה לנו יותר זמן יחד. אבל פתאום גיליתי שאין לנו תחומי עניין משותפים. אני הוספתי לחיים שלי רובד שהעשיר את הדברים האחרים והעלה את האנרגיות שלי, והיא נשארה במקום".
"לא רצה שארים את הראש יותר מדי"
הסיפור של מיכל (שם בדוי) דומה מאוד לזה של אייל, רק שבמקרה שלה, ההתנגדות של בן הזוג עצרה אותה מלעשות את מה שכל כך רצתה. מיכל מעידה על עצמה שבמשך שנים עסקה בספורט, ובעיקר בספינינג. "מתי שהוא דגדג לי לעבור לדבר האמיתי – אופני כביש. הייתי רואה את הרוכבים על הכביש, והיה בזה משהו מאוד אלגנטי, זורם ואצילי, שמאוד משך אותי. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את בן הזוג וקניתי אופני כביש. כבר בפעם הראשונה שעליתי עליהם ויצאתי לסיבוב בשכונה, קיבלתי ממנו פרצופים. הוא העניש אותי בשתיקות רועמות. הוא לא רצה שאני ארים את הראש יותר מדי, ואני לא הייתי טיפוס שנלחם, ובשביל שיהיה שלום בית נכנעתי. האופניים שכבו כאבן שאין לה הופכין".
כשאני מנסה להבין ממה נבעה ההתנגדות של בן זוגה של מיכל, היא אומרת: "אני חושבת שזה איים עליו. הוא היה טיפוס שאהב לעשות הכל יחד איתי. גם לספינינג הלכנו יחד. ולרכיבות כביש יצא שם של ה'ריקודי עם של האופניים', וזה הפחיד אותו".
מיכל ובן זוגה הלכו לטיפול זוגי, אבל הוא לא היה מוכן לוותר בנושא של האופניים. נקודת המפנה חלה יום אחד, כשהילדים שיחקו במשחק "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול", וכשהם שאלו את מיכל את השאלה, היא ענתה מיד – להיות מאושרת. "זה היה הרגע שבו נפל לי האסימון והבנתי שזה הזמן להחליט ולהתקדם הלאה. הבנתי שאם לא ניפרד, ככה ייראו החיים שלי ושלא משנה כמה אוותר – תמיד רוב הוויתורים יגיעו ממני וזה לא התאים לי. ביום שבו הוא עזב את הבית, עליתי על האופניים".
מיכל בת ה-40, שמעידה על עצמה שכיום היא "רוכבת שגם שוחה ורצה", נמצאת כיום בזוגיות עם בן זוג שכמוה, עוסק בספורט. כמו אייל, גם היא לא יודעת האם הספורט הוא זה שיצר את הריחוק במערכת היחסים הקודמת שלה. "הנושא של ההתאמה בינינו אף פעם לא ישב עד הסוף, גם לפני האופניים".
"בהסתכלות לאחור, אני רואה שבמשך שנים גררנו משבר בחיי הנישואים. היו הרבה מתחים ומחלוקות שלא מוצו. לא הייתי מספיק פתוח להשקיע זמן וללכת לייעוץ, כי חשבתי שאם בת הזוג שלי היא החברה הכי קרובה, מספיק שאדבר איתה. בדיעבד אני חושב שזו חשיבה תמימה ושלפעמים חשוב שתהיה פרספקטיבה רחבה יותר, של מישהו מבחוץ.
"אחרי הרבה שנים של השמנה התחלתי לעשות ספורט. הרגשתי סוג של שיעמום ומיצוי של דברים אחרים, אז קניתי אופני שטח. אני זוכר שהגעתי איתם הביתה ביום שישי בצהריים, ומה ששמעתי ממנה זה שאלות כמו "למה האופניים בבית", "למה בזבזת על זה כסף", "למה לא קנית משומשים" ועוד. לא היה שום פרגון. יצאתי לרכוב אחר הצהריים וכשהתעכבתי – כי היה לי קשה ועברתי להליכה היא כעסה שאני לא חוזר בזמן. את התקופה הזאת אפשר לתאר כהתנהלות של 'תתאפס על עצמך'".
העיסוק בספורט סחף את אייל, ובמקביל הלך והתעצם חוסר הפרגון מאשתו. "התחלתי מרכיבות בימי שישי אחה"צ ושבת בבוקר ואחרי הרכיבות אכלתי משהו בבית קפה, והיא היתה באה בטענות על זה שלא אכלתי בבית. זה היה אחרי שנים שבהן היא תמיד ירדה על המשקל שלי ועל זה שאני מזניח את עצמי. והנה, כששיניתי את הרגלי האכילה שלי והתחלתי לעסוק בספורט, היא ירדה עלי שאני אגואיסט שלא מתחשב בסביבה ושקוע רק באופניים. וגם ההוצאות הכלכליות הטרידו אותה".
ניסית לשתף את אשתך בתחביב החדש?
"ניסיתי", הוא אומר בעצב, "אבל זה לא הלך. היא אמרה ש'צריך לדאוג לילדים, לבית'. למרות שכל המחויבויות המשפחתיות לא נפגעו בגלל העיסוק בספורט. הייתי חוזר הביתה בימי שבת ב-9-10 בבוקר שהילדים התעוררו, אבל היא עדיין הרגישה שמשהו מתערער. היא טענה גם שאני קיצוני ושכל דבר שאני עושה אני קיצוני בו. אבל כשאנשים אחרים היו עושים דברים דומים היא ראתה את זה בחיוב, אמרה שהם מתעמקים".
ובאמת שום דבר בבית לא נפגע בגלל העיסוק שלך בספורט?
"מה שנפגע זה שעות הטלוויזיה והמחשב שלי. זה פשוט הפסיק לעניין אותי. פתאום התחלתי לראות דברים חדשים בטבע, הפסקתי לעשן והתחלתי להריח ריחות, ירדתי במשקל וכולם מאוד פרגנו לי. חוץ מאשתי.
"בשביל שיהיה שלום בית, נכנעתי" צילום: Thinkstock
אייל מצא עצמו נשאב לספורט – הוא קנה אופני כביש, התחיל לשחות, ובמקביל המשיכו הוויכוחים בבית. "אני מודה שיש בי סוג של טוטאליות. כשאני מזהה מטרה, אני הולך עם זה. והיא הבינה את זה, אבל לא היתה יכולה לפרגן לזה. אני הלכתי ונפתחתי, תחושת הביטחון והחיוניות עלו. ניסיתי לשלב את שאר המשפחה בתחביב – לצאת לטיולים, להיות יותר מחוץ לבית – אבל זה לא התקבל בברכה".
אייל מספר שהוא לא מתחרט. "עברתי משבר אבל לא הייתי מוכן להתפשר. פעם הייתי אומר שהדבר שהכי חשוב לי זה המשפחה ואמרתי לעצמי שאם המשפחה תיפגע אני אעצור. אבל לא הייתי מוכן לוותר על מה שאני אוהב ולא הייתי מוכן להישאר בשבתות בבית עם המשפחה, לרבוץ שבת שלמה ולא לצאת החוצה. המצפון שלי שקט. מתישהו מגיעים להכרה, שבניגוד למה שחשבנו פעם, אולי לא נזדקן יחד. פעם חשבתי שנעבור את המשבר, הילדים יגדלו, ההכנסה תגדל ויהיה לנו יותר זמן יחד. אבל פתאום גיליתי שאין לנו תחומי עניין משותפים. אני הוספתי לחיים שלי רובד שהעשיר את הדברים האחרים והעלה את האנרגיות שלי, והיא נשארה במקום".
"לא רצה שארים את הראש יותר מדי"
הסיפור של מיכל (שם בדוי) דומה מאוד לזה של אייל, רק שבמקרה שלה, ההתנגדות של בן הזוג עצרה אותה מלעשות את מה שכל כך רצתה. מיכל מעידה על עצמה שבמשך שנים עסקה בספורט, ובעיקר בספינינג. "מתי שהוא דגדג לי לעבור לדבר האמיתי – אופני כביש. הייתי רואה את הרוכבים על הכביש, והיה בזה משהו מאוד אלגנטי, זורם ואצילי, שמאוד משך אותי. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את בן הזוג וקניתי אופני כביש. כבר בפעם הראשונה שעליתי עליהם ויצאתי לסיבוב בשכונה, קיבלתי ממנו פרצופים. הוא העניש אותי בשתיקות רועמות. הוא לא רצה שאני ארים את הראש יותר מדי, ואני לא הייתי טיפוס שנלחם, ובשביל שיהיה שלום בית נכנעתי. האופניים שכבו כאבן שאין לה הופכין".
כשאני מנסה להבין ממה נבעה ההתנגדות של בן זוגה של מיכל, היא אומרת: "אני חושבת שזה איים עליו. הוא היה טיפוס שאהב לעשות הכל יחד איתי. גם לספינינג הלכנו יחד. ולרכיבות כביש יצא שם של ה'ריקודי עם של האופניים', וזה הפחיד אותו".
לרכיבות כביש יצא שם של ה"ריקודי עם של האופניים" צילום: Thinkstock
מיכל ובן זוגה הלכו לטיפול זוגי, אבל הוא לא היה מוכן לוותר בנושא של האופניים. נקודת המפנה חלה יום אחד, כשהילדים שיחקו במשחק "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול", וכשהם שאלו את מיכל את השאלה, היא ענתה מיד – להיות מאושרת. "זה היה הרגע שבו נפל לי האסימון והבנתי שזה הזמן להחליט ולהתקדם הלאה. הבנתי שאם לא ניפרד, ככה ייראו החיים שלי ושלא משנה כמה אוותר – תמיד רוב הוויתורים יגיעו ממני וזה לא התאים לי. ביום שבו הוא עזב את הבית, עליתי על האופניים".
מיכל בת ה-40, שמעידה על עצמה שכיום היא "רוכבת שגם שוחה ורצה", נמצאת כיום בזוגיות עם בן זוג שכמוה, עוסק בספורט. כמו אייל, גם היא לא יודעת האם הספורט הוא זה שיצר את הריחוק במערכת היחסים הקודמת שלה. "הנושא של ההתאמה בינינו אף פעם לא ישב עד הסוף, גם לפני האופניים".
החלק השני של הכתבה: אנשים בורחים לספורט בגלל משברים בנישואים
13.2.2014
אביטל הירש
שוחה לאט, רצה בעצלתיים ורוכבת להנאתה
עורכת משנה ב-Shvoong
