מזל טוב, מוטי רמז חוגג 48 חורפים למרות שלטענתו הוא בסך הכל בן שנתיים! למה? גלו בטור החדש שלו…
מאת:מוטי רמז
נולדתי בחודש פברואר. השנה אחגוג 48 חורפים. אם כי למה שקורה בחוץ אי אפשר לקרוא חורף… שתי סערות סימליות, כמה טפטופים. עצוב. עם השנים הפכו ימי ההולדת מחגיגה של מתנות ותקוות להתחלה מחודשת, לדיון נוקב עם עצמי על מה שלא הצלחתי, כמה שלא הספקתי ולמה לא הגשמתי. משבר גיל ה-40 הפך לתסכול גיל ה-43 ולדיכאון גיל ה-46. ואז נולדתי מחדש. פברואר 2012.
> לכל הטורים של מוטי רמז בעל הטור "רמז דק"
באותם ימים, עת נעלתי נעלי ריצה לראשנה מזה שלושים שנה והרהבתי עוז להרים בו זמנית שתי רגליים באוויר, כיוונתי למטרה נשגבת והיא לרוץ הקפה אחת באיצטדיון הדר יוסף מבלי לקרוס. לאט לאט התחלתי להבין את עומק התהליך. הקפדתי למלא את הנחיות המאמן. הגעתי לכל אימון, בכל מזג אויר. הפנמתי את חשיבותם של החימום, השחרור והמתיחות. למדתי לאכול אחרת. נפרדתי מהרגלים שליוו אותי שנים רבות (כמו לרוקן את מדפי המאפייה השכונתית מדי בוקר), השלכתי מאחוריי "אקסיומות" שחייתי לאורן ("אין לי חשק לפעילות גופנית בבוקר ואין לי כוח לזוז אחרי העבודה").
רכס הכרס
חיפשתי מודלים להשראה. צפיתי בשקיקה בסרט "Spirit of the Marathon". חיפשתי ביוטיוב מודלים אנושיים של "הרי אדם" שלקחו את גודלם בידיהם וביצעו שינוי מהותי ומעמיק בחייהם. קראתי ספרים על ריצה, על תזונה, על סיבולת. דיברתי עם אנשים שהפכו את הספורט לחלק אינטגרלי מחייהם. נכנסתי לאתרי אינטרנט (כמו זה שאנו שוהים בו כעת). התבשמתי מריחם של מרוצי האביב הממשמשים ובאים ודמיינתי איך אני אוכל, אולי…פעם…להשתתף בהם.
התחלתי כל אימון בשיר. שרתי לעצמי, אבל בעצם שרתי לעולם. רציתי שהתחושה המפעימה של לידה מחדש תעשה לה כנפיים ותעוף הלאה. המשקל האדיר הקשה על התנועה, "רכס הכרס" היווה מכשול מהותי מאין כמותו, אבל עם האימונים בא השיפור. ובאה ההרגשה שאת זה – אני ארצה לעשות כל חיי.
צמד המילים "מרתון ברלין" ריחף בחלל האוויר. זה נראה כל כך תלוש, כל כך דמיוני ולא סביר. השארתי את הדאגות למאמן והתמקדתי בעצמי. וזה עבד. הבנתי כי השומן, הרפיסות, אובדן הדרך אינם גזרות משמים. הם נוצרו ב"קדנציה" שלי וביכולתי לשנות את הכללים ולשבור את הכלים. אפשר לבקר את התהליך המזורז שעברתי, אפשר לציין את העובדה כי לא הצלחתי לסיים את המרחק כולו בריצה אבל אי אפשר להתעלם מהתוצאה. נולדתי מחדש.
בספרו המדהים "נולדנו לרוץ" (המלצה חמה ביותר!) כותב כריסטופר מקדוגל : "אנחנו עלולים להיות הדור הראשון שמאריכים לחיות אחרי צאצאיהם… העולם לא יגמר בקול נפץ אלא בפיהוק גדול… ילקח מאיתנו כוח הלהט… יניח לנו להפוך לחלזונות". הייתי שם. הייתי חילזון חסר להט. אז נכון, עדיין לא הפכתי לאנטילופה חיננית או לצ'יטה מסתערת, וסליחה עם מבקריי על שעדיין לא עמדתי על הפודיום בישראמן נגב, אבל אני כאן. חוגג יום הולדת שני, מפנק את עצמי במתנות כמו חצי מרתון תל אביב או 10 ק"מ בירושלים, סביון וכפר סבא, מתפאנן על זוג נעליים חדשות ונושם את העולם.
אני בסך הכל בן שנתיים. מותר לי עדיין לעשות טעויות, מותר לי להישען על קולגות ותיקים, מותר לי לרוץ 10 ק"מ ב-1.15 שעה ולהרגיש טוב עם עצמי. מותר לי לפנטז על מה אהיה שאגדל. פעם פחדתי מהעתיד. היתה לפני רולטה דמיונית והייתי צריך לנחש איזו מחלה תקפוץ עלי חס וחלילה. היום אני שואף לעתיד. רוצה לרוץ יותר, להתחרות יותר, להרצות יותר ויותר ולנצח את הסטיגמה לגבי זמניות הירידה במשקל. אני כאן כדי להשאר.
מוטי רמז
רץ בקצב שלו