ספורטאים ומאמנים אוהבים להגיד ש"ספורט בונה אופי", כשהכוונה היא כמובן לאופי חיובי. אלא שהמציאות מוכיחה אחרת
מאת:אביטל הירש
לפני כמה זמן ראיתי את הסרט הדוקומנטרי זוכה האוסקר "בלתי מנוצחים" (אגב, עשו לעצמכם טובה וצפו בו). אחד המשפטים שנחקקו בזכרוני היה המשפט של מאמן הפוטבול והמודל לחיקוי ביל קורטני. הוא אמר לשחקנים שלו, שרובם ככולם הגיעו ממשפחות במצוקה: "אתם חושבים שפוטבול בונה אופי. הוא לא. הוא חושף אופי". נזכרתי במשפט בשבוע שעבר, כשקראתי בהשתאות דיון באחת מהקבוצות בפייסבוק. הדיון התחיל משאלה של אחד המשתתפים לגבי חליפות שחייה. הכותב תהה לגבי ההאדרה של שחיינים ששוחים בלי חליפות והעלה את ההשערה שמדובר באנשים שקור פחות משפיע עליהם. בתגובה הוא קיבל, סליחה על הקלישאה המתבקשת, מקלחת קרה. חלק מהתגובות היו אגרסיביות, פוגעניות ומעליבות ביותר, והן נכתבו – אני מזכירה – על ידי ספורטאים חובבים.
שוחה עם חליפה? לוזר! צילום: Thinkstock
לתקוף את מי שלא במחנה שלי
מה הקשר לביל קורטני, אתם שואלים? ובכן, קיימת איזו הנחת יסוד אצל ספורטאי פנאי ומאמנים לפיה "ספורט בונה אופי". הרי סביר להניח שאנשים שמציבים לעצמם מטרות לא פשוטות ועומדים בהן, כאלה שלא בוחרים בדרך הקלה, יהיו בהכרח אנשים טובים יותר מאשר מי שלא עוסק בספורט ויגלו התנהגות ספורטיבית גם בתחומים אחרים של החיים. נשמע הגיוני, לא? אלא שאת המשפט של קורטני אפשר להשליך מפוטבול לגבי ספורט בכלל, והדיון על חליפות השחייה הוא רק דוגמה אחת לכך. כולנו נתקלים מדי פעם ברכבים עם מדבקת 42.2 ואפילו M2V, שנוהגים בצורה פרועה וגם הטוקבקים המרושעים והפוגעניים שנכתבים מדי פעם לפעם באתר הזה או תגובות משתלחות בפורומי הספורט הם דוגמה להתנהגות מאוד לא ספורטיבית מצד ספורטאים. ספורט, כמו כל תחביב שהופך לסוג של דת, מוציא מאנשים הרבה אמוציות וגורם להם להיות במקרה הטוב עיוורים לכל מי שהוא לא במחנה שלהם ובמקרה הרע – להיות תוקפניים ומרושעים כלפיו. המחנה יכול להיות ריצה עם נעליים לעומת ריצה יחפה, שחייה עם חליפות לעומת שחייה בלי, התקדמות מהירה לעומת התקדמות איטית, אסכולה מסויימת בתזונה לעומת אחרת וכל נושא שיש לגביו יותר מדעה אחת. כלומר – כל נושא.
נושא ההשפעה על האופי נבדק גם מחקרית. לאמונה ש"ספורט בונה אופי" אין יותר מדי תימוכין מחקריים, גם משום שקשה לבצע מחקר אמפירי בנושא, לא תמיד ברור למה הכוונה במילה "אופי" ו"אופי טוב" הוא תלוי תרבות. עם זאת, נערכו מחקרים שעסקו בשאלה "האם עיסוק בספורט תורם לשיפוט המוסרי של הספורטאי". באחד מהם, בדקו את ההשפעה של תכנית אימון גופני לתלמידי כיתה ה. במסגרת התכנית, מלבד אימוני ספורט, התכנית התמקדה גם בשיפוט מוסרי הולם ובמשחק הוגן. התוצאות הראו כי רמת השיפוט המוסרי של הילדים אכן עלתה – אבל רק באחד מתחומי הספורט של התכנית (התעמלות) ולא באחרים או בפעילויות שאינן קשורות לתכנית. במחקר אחר, הציגו לספורטאים דילמות מוסריות הקשורות למצבים שהם עשויים להיתקל בהם הן בספורט והן בחיים באופן כללי, כגון "אם עברת על חוקי המשחק והשופט לא ראה, האם תמשיך את המשחק כרגיל?" או "אם נתקלת בשחקן פצוע במהלך משחק, האם תעצור ותסייע לו או תמשיך בפעולה שהתחלת?". התוצאות הראו שהעיסוק בספורט קשור דווקא באופן שלילי לשיפוט מוסרי, כלומר – הספורטאי מעדיף להשיג יעדים הקשורים בביצועיו בספורט ולאו דווקא לגלות דפוסי התנהגות מוסריים.
האם תעצרו באמצע מרוץ לסייע לרץ שנפצע? צילום: Thinkstock
בפורומי הספורט נוהגים להתלונן מדי פעם על נהגים שמסכנים רוכבים, הולכי רגל שמפריעים לרצים ושאר מטרדים ופורעי חוק. חלק מהכותבים יוצאים מנקודת הנחה שמדובר בשתי קבוצות שונות – הספורטאים, שהם תמיד בסדר, ומולם שאר העולם. אלא שהמציאות שונה, ובפועל יש חפיפה בין הקבוצות. הנהגים הפרועים שמסמסים בנהיגה ואלו שמטיילים עם הכלב הלא קשור על מסלול הריצה, יכולים להיות כאלו שעוסקים בספורט בשעות אחרות. וכשהם עוסקים בספורט, חלקם יכול להיות זה שמרמה בתחרויות, עושה דראפטינג כשאסור, מתפלח למסלולי תחרויות בלי להירשם וזורק עטיפות של ג'לים ובקבוקים על הרצפה. במקביל, וכדי שלא אצא לא הוגנת, חשוב לציין את האחרים, שיש לי תקווה שהם הרוב – כאלה שיעצרו באמצע תחרות כדי לסייע לרץ שנפצע, גם במחיר התוצאה האישית שלהם, שיגלו התנהגות חברית וספורטיבית ושיעודדו מתחרים אחרים בתחרויות, גם אם הם לא מכירים אותם.
בשורה התחתונה, מצבים קיצוניים בספורט מוציאים אנשים מאיזור הנוחות שלהם, ובדיוק כמו שקורטני אמר – חושפים את האופי האמיתי שלהם, לטוב ולרע.
22.1.2014
אביטל הירש
שוחה לאט, רצה בעצלתיים ורוכבת להנאתה
עורכת משנה ב-Shvoong
