יריית הפתיחה נורתה כבר מזמן, את לא זוכרת, אולי לא שמעת בכלל, אבל כמו כולם- גם את רצה, לפעמים עוקפת ולפעמים עוקפים אותך, יש כאלה שרצים מהר ממך וכאלה שרצים לאט יותר, יש רצים שקשה להם, ויש גם כאלה שרצים בקלילות, ואפילו מצליחים לחייך, ועל הדרך גם מעודדים אחרים…ואת רצה את מרוץ החיים שלך
מאת:מירי בויום
איכשהו, כולם מתעייפים קצת בק"מ ה-40 של החיים שלהם, אצלך זה התחיל עוד קודם, בק"מ ה-35 בערך… לא היה קשה לך, אלו רק ספקות שהחלו לכרסם בך, מעלים שאלות, ואת המשכת לרוץ, אפילו הגברת קצב, חזרת לאוניברסיטה להשלים עוד כמה תארים, נסעת לחו"ל כמה פעמים לבד, כדי להיות רק עם עצמך ועם השאלות שלך, המשכת לרוץ גם שם, לא עצרת לרגע, קיווית להגיע לקו הסיום. עוד ק"מ אחד או שניים, לא נורא, ניסית לשכנע את עצמך, זו רק עייפות קלה, זה קורה לכולם, את זוקפת את גבך, מרימה את ראשך, שולחת חיוך אל הקהל המריע, וממשיכה במרוץ, לרגע לא חשבת לעצור…
וגם את הגעת לק"מ ה-40 של מרוץ חייך, גוררת אתך ק"מ של בלבול, של ספקות ושאלות. היו רגעים בהם היית בטוחה בכושר שלך וביכולתך לסיים את המרוץ, הרי עברת תכנית אימונים המותאמת למידותייך, למדת בכיתה הכי טובה, הדרכת בתנועה, יצאת לשליחות, שרתת בתפקיד הכי נחשק בצבא, למדת באוניברסיטה, התחתנת, ילדת ילדים בריאים ומוצלחים, יש לך בית יפה ומקצוע שאת אוהבת… אין שום ספק שאת מסוגלת לסיים את המרוץ הזה, ולחצות את קו הסיום כשכל הקהל הזה מריע לך, הרי זה מה שמצופה ממך, לסיים את המרוץ ולהצטרף לקהל המריע, ולהריע ביחד אתו לכל הבאים אחרייך, שגם הם, כמוך, משתתפים במרוץ, ובחרו לסיים אותו.
אבל אז, בצד הדרך, את מבחינה בתחנה, לא מפוארת אמנם, רק שולחן מתקפל, מפה חד פעמית, שמשיה צהובה, ואישה מסבירת פנים (היא בטח מתנדבת מ"איילות"). אבל מה שיפה בתחנה הזו, שהיא מזמינה אותך לעצור. כן…מה יש? לעצור לרגע, ולצאת ממרוץ החיים הזה. את מקשיבה לפינק פלויד באייפון שלך, the show must go on הם שרים, האמנם?
במאה המטרים שנותרו לך עד שתגיעי, את מתלבטת עם עצמך, מאיטה את צעדייך, עושה חישובים מהירים אם כדאי לך ומה ייצא לך מזה, ומה המחיר שתיאלצי לשלם על כך אח"כ. כשאת עושה חישובים קרים, את מבינה מהר שלא כדאי לך לעצור, המחיר יהיה גבוה מידי, הראש אומר להמשיך, אבל הגוף רוצה לעצור. את מגיעה לתחנת ההזנה ועוצרת. האישה הנחמדה מציעה לך מים, את לוקחת ספוג רטוב ומנגבת את פנייך המיוזעים, עכשיו כשעצרת, את יכולה לחשוב טוב יותר. את לא יושבת, אסור לשבת, אם תשבי יש סיכוי שלא תוכלי להמשיך, אז את הולכת, הלוך ושוב, הרגליים עייפות. את מבצעת כמה מתיחות, מסדירה את נשימותייך, מנסה להשיב לעצמך כוחות.
את נעמדת בצד הדרך, מביטה בכל הרצים, הם ממשיכים במרוץ, הם לא עוצרים. לפעמים יש אחד שחוטף איזה ג'ל על הדרך, זה מאפשר לו להמשיך לרוץ, גם אם קשה לו. הם כולם דומים לך, נראים כמוך, לבושים כמוך, מדברים כמוך, אבל הם רצים, את בחרת לעצור. את יודעת שלא מעט מהם מרגישים כמוך, דיברת איתם בדרך, קשה להם המרוץ הזה, אבל בסוף יש קהל שמריע, שמצפה להם, אי אפשר לאכזב אותם, צריך לחצות את קו הסיום. אבל את תקועה כאן, בתחנת ההזנה הזאת ושואלת את עצמך מכאן לאן? את כבר לא בטוחה שאת רוצה לסיים את המרוץ הבורגני הזה, "מרוץ מעמד הביניים" כך את מכנה אותו, כזה שבסופו מחלקים מדליות מחומרים מתכלים, וכריכי בריאות מקמח מלא ועשירים בסיבים תזונתיים (ולך מתחשק עכשיו במבה וקולה). "מעמד הביניים ושוויון חלוקת הנטל" זה המשפט הכי חם שרץ עכשיו, ומי יישא בנטל שלך? רק את. אף אחד אחר לא יישא בנטל שלך, אז שלא ימכרו לך הבטחות (גם לא השר החדש שנראה כמו שחקן קולנוע, ולובש רק חולצות שחורות ולכתפו מגבת, כיוון שהוא בדיוק בדרכו לחדר כושר), כשתגיעי לסוף הדרך ותזדכי על תרמיל הריצה שלך, כשיפתחו אותו ויבדקו את תכולת הנטל שלך, תביני שמה שהכנסת לשם, זה שלך.
את עומדת בצל שמשיית תחנת ההזנה ומביטה ברצים בבגדיהם הצבעוניים, את מדמיינת אותם לבושים במדים, נראים אותו הדבר, כולם רצים לאותו הכיוון…כל כך הרבה אנשים שרצים לאותו כיוון זה אף פעם לא מבשר טובות… עוברת בך מחשבה לא מעודדת. את כבר בטוחה שאינך רוצה להצטרף אליהם, אין בכוונתך לסיים את המרוץ הבורגני הזה. את עומדת בגפך בתחנת ההזנה ומתלבטת לאן להמשיך מכאן.
מרוץ שליחים? אולי אולטרה?
יש כמה אופציות לא רעות דווקא, אולי לבחור במרוץ שליחים, כזה שמעבירים את מקל השליטה וההובלה מאחד לאחד, ובזמן שאחד מוביל – האחר נח ואז מתחלפים, וכך כל אחד תורם את חלקו בעתו, ומתעייף פחות. במרוץ כזה אפשר גם לעשות הקפצות ברכב או קיצורי דרך, כשהאחריות לא לגמרי עלייך, אז לא ממש זוכרים לך את זה. אבל לכי תמצאי עוד כמה פראיירים שיסכימו לרוץ אתך…
אפשר גם לשקול אפשרות של מרוץ אולטרה, כזה עם ציוד מתקפל ומקלות נורדיים. היתרון במרוץ כזה שלא חייבים לרוץ כל הזמן, אפשר גם ללכת או לעצור, ואפילו להכין תה מצמחים שקטפנו בדרך. החיסרון הגדול שקו הסיום במרוץ כזה לא נראה באופק, וחוטפים המון יבלות ושפשפת בדרך…וגם לא בטוח שיש קהל שם בסוף, לרוב גם המים נגמרים הרבה קודם, ואין מה לחלום אפילו על מדליה…
יש גם אפשרות לבחור במרוצים למרחקים קצרים, כל פעם לסמן איזו מטרה, ולרוץ הכי טוב שאת יכולה כדי להשיג אותה. היתרון באפשרות הזאת שאף פעם לא משעמם לך, יש הרבה עניין ואקשן, הבעיה היא שזה מתיש, לחפש אתגרים חדשים, להכיר אנשים חדשים, להתאמץ, להתחיל ולסיים כל פעם מחדש, למי יש כוח, את כבר בק"מ ה-40 של חייך…
אבל האפשרות שהכי נראית לך כרגע היא לבחור במסלול הסינגל, לפלס את דרכך בעצמך, ליצור לעצמך תווי דרך, כזה שמותאם רק לך, שאת יוצרת אותו, ואת בוחרת את כיוון הריצה שלך שאינך לגמרי יודעת מהו, את פשוט תחליטי תוך כדי ריצה, את לא תבחרי בדרך הקלה או הקשה יותר, את תבחרי בדרך היפה יותר, זו שתקרא לך באותו הרגע, זו שתסב לך הנאה ואושר, זו שתרומם את רוחך, בדרך הזו תבחרי לרוץ…
אז אם תהיתם לאן נעלמתי, אז זהו שלא ממש נעלמתי. אני רק תקועה כאן בתחנת ההזנה של מרוץ החיים, אוכלת בננות, תפוזים, תמרים וכמה ג'לים בטעם לימון, מחדשת כוחות. ואתם יודעים מה? לא רע כאן בכלל, יש כאן שולחן מתקפל ועליו מפה חד פעמית, שמשייה צהובה שנותנת צל, ואישה נחמדה וחייכנית מ"איילות". ויש גם כמה שעצרו כאן על הדרך, לקחו תמר והמשיכו במרוץ, יש גם כאלה שבחרו לא להמשיך כלל, ויש כאלה שגם הם כמוני, החליטו להמשיך לרוץ, אבל במרוץ אחר, כזה שמתאים להם יותר… בכל מקרה, נפגש בדרך, ואם לא בדרך- אז אחרי קו הסיום, יש קו סיום אחד, אבל יש יותר מדרך אחת להגיע אליו…
צילומים: ניצן דרור
24.4.13
מירי בויום – נשואה ואם לשלושה בנים. אמנית יוצרת, תואר שני באמנות יצירה, בוגרת ארבע שנות ריצה מלאות. יצירותיה עוסקות בשאלות סביב הריצה וההתמודדויות הפיזיות והמנטליות הכרוכות בה. מרצה ומנחה סדנאות אמנות, מפתחת תכנית להרחבה ופיתוח החשיבה היצירתית. מרתוניסטית ורצה במועדון RUNWAY.
