כ-25,000 משתתפים זינקו למרתון השנתי הוותיק בעולם. מרתון בוסטון הראשון התקיים ב-1897 ומאז המשיך בעקביות כמעט מדי שנה. בשנות ה-70' וה-80' של המאה הקודמת, כאשר מהפכת הריצה החלה לפעפע בשדרה המרכזית של הציבור האמריקאי, הטובים והמהירים נדרשו לגלות את איכותם ולדרוך כוכבם בבוסטון. מרתון בוסטון.

כשמיליוני אמריקאים יצאו לשבילים, לשדות ולרחובות צפון אמריקה בעשור שבין 1975 ל-1985, ושינו לעולמי עד את התפוצה והפריסה של הריצה למרחקים ארוכים, בוסטון הייתה המקום אליו הם נשאו עיניהם. הגורואים הטיפו שם, הגיבורים ניצחו שם.

ריצה חופשית של אנשים חופשיים
לעתים קשה לנו לזכור שבחלקים עצומים מהעולם, חג ריצה כמו מרתון בוסטון בכלל לא יכול להתקיים.

• נשים חשופות רגליים, ידיים, כתפיים ופופיק מזנקות בדבוקה לפני הגברים, וגם מסיימות לפניהם;
• עשרות אלפי מתחרים מכל הגילאים, המינים, העדות, הלאומים והדתות מזיעים כתף אל כתף על המסלול בגבעת HeartBreak המפורסמת;
• אפריקאים מהמקומות העניים בעולם הופכים לגדולי הכוכבים והמנצחים;
• שש שנים בלבד מתום מלחמת העולם השנייה, רץ יפני הגיע ממדינת האויב המרה של ארה"ב במלחמת העולם – וניצח;
• לראשונה בהיסטוריה אישה השתתפה שם במרתון באופן רשמי.

אלו עובדות, אבל יש גם מעבר.

תנועה בלי גבולות באוויר הפתוח היא אחת מחוויות החופש הבסיסיות והעמוקות שאדם יכול לחוות. ברכיבת אופניים במרחבים, בשחייה בים הפתוח, ואולי לפני לכול, בריצה ברחובות בדרכים ובשדות, האדם חופשי. חופשי לנוע לאן שירצה, כמה שירצה ובאיזו מהירות שירצה. חופשי להשאיר מאחור כל מה שאין ברצונו לשאת. חופשי להזרים אוויר על המצח. חופשי לנוע. חופשי במובן העתיק והבסיסי של המושג חופש.

לכן, בשעה שפיגועים כמו פיצוץ אוטובוסים וקניונים בישראל, הפלת מגדלי התאומים בארה"ב ופיצוץ רכבות בבריטניה מאיימים על חיינו, קיומנו וביטחוננו, נדמה שהפיצוצים בבוסטון מאיימים על החופש שלנו.

כל ניסיון להסבר מדוע הרצים הפכו למטרה, יכול להניב עשרות תשובות ללא מענה החלטי בעת הזו. האם רצו לפגוע בסמל הריצה החופשית? האם הייתה חשיבות לכך שבניו-אינגלנד נחגג באותו יום "חג הפטריוטים" (Patriot's Day)? האם המטרה הייתה ההתקהלות של המקורבים הצובאים על קו הסיום?

בשעות אלו, עדיין איננו יודעים מה המקור לפיגוע הטרור הרצחני בבוסטון. עדיין איננו יודעים מי ביצעו ומדוע. אבל נראה כי תחושה אחת משותפת במידה זו או אחרת לכל הרצים והספורטאים בעולם – ההתקפה בבוסטון נחוותה כהתקפה על החופש האישי של כולנו.

ביל ריצ'רד, בעצמו רץ מרתון שנאלץ השנה לוותר עקב פציעה, הגיע עם משפחתו לרחוב בוילסטון ואזור הסיום של המרתון, כדי לעודד רצים ומכרים שהשתתפו. הביקור הסתיים עבורו במחיר בלתי נסבל. על פי דיווחים, אשתו דניס נפגעה קשה במוח ועברה ניתוח ראש; הרגל של בתו הקטנה נקטעה עקב הפיצוץ; ובנו בן ה-8, ריצ'רד מרטין, נהרג.

מבחינתי, זו התקפה אישית.