את הפוסט הבא כתבתי לאישה מאוד מיוחדת וקרובה לליבי. ג'נט מיכאלי. בזכות הדרך שעברה. בזכות הדוגמא וההשראה. בזכות הספורט וההנאה
מאת:הילה לביא
ג'נט
יש רגעים בחיים שפשוט חייבים לכמת למילים. רגעים מכוננים, מרגשים, מעצימים, מחברים. כזה היה יום שישי האחרון. אירוע הריצה הענק בתל אביב שנקרא "מרתון תל אביב".
חציתי את קו הסיום, אוחזת בידך, בוכה ומתרגשת איתך.
אנחנו כל הזמן מדברים על המשמעות שבריצה, ביכולת ליהנות לרוץ למרחקים, להציב מטרה ולהשיגה. להחזיק את הראש מעל המים.
18 שנים אנחנו חיות באותו הקיבוץ. אותה מכבסה, אותו חדר האוכל, אותם בתי ילדים.
שביל משותף לכלבו. חיוך לשלום במפגש רגעי על הדרך.
בינואר 2011, החיוך הקטן הפך לחיבור יקר שנשאר. חיפשתי שותפה לריצה, חברה מהאזור שתרוץ איתי יחד לעבר אותה המטרה.
מצאתי אותך. את ג'נט. זוגתו של אופיר. אימא של כרמל, גולן ומירון. בחורה תמירה וחייכנית עם שורשים עמוקים בהולנד.
זה כל מה שידעתי עליך עד אז. ידעתי רק את מה שרואים.
קבוצת הריצה של רמת הכובש
התחלנו באימונים משותפים לקראת טריאתלון הנשים. כל אחת מאתנו עם החששות שלה, עם הציפיות שלה. כל אחת מתרגשת בדרך המיוחדת לה. החברות העמיקה והשיחות התארכו.
סיימנו בהנאה את התחרות המשותפת הראשונה. החלטנו להמשיך הלאה. להציב לעצמנו עוד יעדים להנאה, להשגה.
גילינו את הכוח שאנחנו מקבלות אחת מהשנייה על מסלול הריצה. המשכנו והתאמנו. המשכנו והתחרינו.
עם הזמן חברים נוספים מהקיבוץ נדבקו בחיידק והצטרפו אלינו לאימונים. לפני כשנה וחצי הקמנו ברמת הכובש את קבוצת הריצה.
מתוך אהבה לריצה והבנת הערך של המפגש הקבוצתי, הביחד, החלטנו שתינו שזו תהיה מסגרת התנדבותית, שתאפשר לכל מי שירצה להצטרף לאימונים פשוט להגיע, מבלי להתחייב.
ג'נט והבן שלה, גולן, בירושלים
שתינו אימהות. כל אחת וסדר היום שלה, והעומס שלה. מקפידות לגבות אחת את השנייה, ועל אף הקושי הרב בימים מסוימים, לשמור על מסגרת האימונים והמשכיותה של הקבוצה.
בשנת 2012 סיימנו את ריצת חצי המרתון בתל אביב כמטרה גדולה ראשונה, בדרך למרתון טבריה.
בתוך תוכנית האימונים והתזונה, האדרנלין היה בשמיים, ואז ברגע אחד נפער בך שבר נוראי. התבשרת שחלית בסרטן השד. הגוף היפה והחזק שלך החליט פתאום לבגוד בך. לבדוק אותך. לבחון אותך. לאתגר אותך.
השבר נפער גם בי. לעולם לא אשכח את השיחה בה בישרת לי. את הרגשות שבערו בי פתאום. הכאב החד שפילח כל חלקה טובה בגוף שלי. והדמעות, הדמעות שהתחילו לזלוג אז, ועדיין מסרבות להתייבש.את היית בראשיתה של תקופה מסחררת ומטלטל בחייך. דווקא את. עברת בהצלחה את ניתוח הכריתה.
המשכת לבד, בתוכנית אימונים חדשה. פרוטוקול חדש שכתב רופא והותאם לתקופת ההתמודדות וההחלמה. לתקופת הטיפולים. לתקופה בה נדרשת השלמה והכלה של המצב החדש.
ראיתי את הכאב העז שנפער בך. את תחושת הבגידה העזה של הגוף שאחזה בך.
וכן, ראיתי גם את הלהט והזיק שלך בעיניים להמשיך. לא ליפול, לא לדעוך. הבנתי שזה הזמן שלך.
הבנתי שזה הזמן שלך ובדרך קסומה זה גם הזמן שלי. איתך.
הושטתי לך יד חמה ואת לקחת אותה ואימצת באהבה. מאז אנחנו שתיים.
|
את החלטת להמשיך לרוץ. אני הייתי שם לצידך. הצבנו מטרה חדשה ותחת פיקוח רפואי.
התאוששת מהניתוח. סיימת את הבדיקות. התרוממת וחזרת לרוץ. בכל יום לומדת את הגוף שלך מחדש, מנהלת איתו שיח עמוק, עובדת לראשונה עם שעון דופק, נזהרת לא למתוח יותר מדי, לא להגיע לקצה.
אני מביטה בך בגאווה. בהערצה. כאילו לומדת ללכת מהתחלה. בורכנו בגוף חזק שזוכר לנו תקופות טובות.
את בורכת בנחישות וכוח, ומהר מאוד חוזרת למסלול. חוזרת לרוץ. רצה לבד. רצה איתי. רצה עם הקבוצה.
ראיתי את הימים בהם היית עייפה והמשכת. את הימים בהם הרגשת מרוקנת ובאת. את הרגעים הכואבים, המפילים, והתרוממת. |
צילום: ענת חיימוב
|
את רצה.
רצה ומתמלאת בכוחות חדשים. רצה ובוכה, רצה ומספרת, רצה ומתרגשת. ואני שם לצידך, רצה ומקשיבה. מרגישה כל כך קטנה. מביטה בך ודמותך מוארת באהבה, דמות של אישה חזקה, גבוהה, אישה שמעבירה כל כך הרבה כוח ודוגמא אישית לסביבה.
את ממשיכה ונבנית. מתחזקת ומעלה נפחים.
כל הזמן את מדברת על הכוח שאת מקבלת מהריצה, מהסביבה, מהחברים, מהמילים החמות.
אני מביטה בך ומחליטה שבהזדמנות הראשונה אעמיד אותך מול המראה, שאולי לראשונה, תראי גם את הכוח שאת מעניקה לכולנו בחזרה.
כאות הזדהות ותמיכה, הצטרפנו ורצנו כל חברי הקבוצה, את מקצה ה4.2 במרתון י-ם, מקצה שכולו תרומה לאגודה למלחמה בסרטן.
מרתון תל אביב 2012
סיימת 10 ק"מ של ריצה. הוכחת לעצמך שאת יכולה. כשסיימת לבכות והתחלת לחייך, הבנתי שמכאן אנחנו ממשיכות הלאה.
לא היה לי ספק שתצלחי את מסלול הספרינט באותה השנה בטריאתלון הנשים.
בדרך גם חצינו את קו הסיום בתבור.
את ממשיכה ורצה, ממשיכה ומתחזקת. לאט לאט מתחילה שוב לרקום את החלום ל21.1 ק"מ בתל אביב.
אני המשכתי במסלול שלי למרתון טבריה כשאת לצידי. תומכת, מלווה, מקשיבה, מחבקת ומכילה.
חודשיים לפני מרתון תל אביב. אני מתאוששת מטבריה. את מעלה נפחים. ושוב מביטה בך.
מרגישה חזק בבטן שאת פשוט יכולה. כל הזמן משתמשים במילה "אלופה". את שייכת לאלו שמעניקות לה משמעות חזקה.
את עובדת חזק. לא שוכחת שום דבר בדרך. דואגת להגיע הכי מוכנה.
שבוע אחרון וההתרגשות בשמיים. עוד רגע את שם. את עושה את זה. אנחנו מחליטות להעניק לרגע הזה משמעות נוספת. בחרת את המשפט שמסכם עבורך את התקופה האחרונה. הדפסנו על הגופייה. אנחנו מוכנות לזינוק.
מביטה בך, בתוך שרוול הזינוק. בין המוני האנשים שסביבנו. שוב את בוכה. הכרוז קורא לרצי החצי מרתון להתכונן, ואת לוחשת לי "אני לא מאמינה שאני כאן".
ג'נט, את כאן. זה המקום שלך היום. זה הרגע שלך.
מתחילות את הריצה. אני איתך. את רצה ומתרגשת. רצה ומדי פעם בוכה. לא חשוב מי היה שם סביבנו, לא חשובה התפאורה. אני מסתכלת על הפנים היפות שלך. קמטי ההתרגשות שמייפים אותך. עינייך הקורנות מהמסלול. מהאופק. מקו הרצים.
צילום: ליליאן ביטון
את יודעת משהו? השנה הזו עברה מהר. מהר מדי. לאט. לאט מדי.
מכבסת המילים והרגשות של כל השבועות האחרונים, החודשים שעברו הפסיקה את עבודתה ברגע.
משהו חדש, לבן, טהור. משהו שהוא רק שלך. את רצה ומנקה ממך את הכל (גם ששת הליטרים ששפכתי עליך כל הדרך עזרו בזה לא מעט).
לא היה לך קל. כבר רצת מרחקים ארוכים ושעות. היום את מתרגשת. הדופק שלך עולה ברגע.
את כל כך חמודה כשאת מתרגשת.
קשה לך כי את מתרגשת. ואת ממשיכה. אני שרה לך ואת מחייכת, משפריצה עליך מים.
יואב מצטרף אלינו. רצים ביחד כל השלשה. את עטופה. את חזקה. יואב ואני מחזיקים בקבוק מים. משקים אותך. מרטיבים אותך.
ריצה כל כך מהנה. בתחושה שלנו הכול פשוט מושלם. מזג האוויר, המסלול, האנשים, המוזיקה. רצים ומחייכים. רצים ומדברים, שרים נהנים.
את ממשיכה. אנחנו מוחאים לך כפיים. הנה את עושה את זה ג'נט. הרימי את הראש, הביטי קדימה.
שער הסיום. אל תתפתי להגביר מהירות. עוד כמה מטרים ואז…זה שלך. היום שלך.
מניפים ביחד את הידיים. השטיח האדום מתחת לרגלים.
תבכי מתוקה. עכשיו את יכולה. עכשיו הדמעות אחרות. יותר רטובות יותר מלאות.
את היום בריאה יותר. חזקה יותר. יפה יותר (ואפילו רצה מהר יותר…)
הנפת ידיים לניצחון.
הניצחון כולו שלך.
ממשיכות לסמן יעדים. כקבוצה. ביחד.
19.3.2013
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
