אני מושך את ההגה שמאלה ונכנס לרחבת הכורכר, בחוץ דמדומים של בוקר וכעשרים מכוניות מסודרות בשורה. האד מהאגזוז אומר שכולם עדיין ישובים בחימום ומחכים לבאות. אני מציץ במד המעלות שמעל ללוח השעונים, 22 פרנהייט – מינוס 7 צלסיוס, לא פלא שכולם מחכים בתוך האוטו…
מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו
| בארי, המדריך הראשי של התוכנית, נותן תדריך קצר, מעדכן את כולם בדבר שני הנחלים אותם נאלץ לחצות בדרך החוצה ובדרך חזרה, ממשיך ומספר על הביסט, עליה בשיפוע לא אנושי שמחכה לנו באמצע הדרך, ומזהיר את כולם מפני הקרח בו ניתקל בשעתיים הראשונות לריצה, שיהפוך לבוץ סמיך וחלקלק בשעתיים שיסגרו את הריצה. הטקס הזה חוזר על עצמו בכל יום ראשון. לפני חודשיים וחצי הקשבנו בלי להבין במה דברים אמורים, בהמשך, ואחרי שמי מאיתנו התנסה בהחלקה לא אומנותית על הקרח ו/או בהמרחות לא רפואית בבוץ ו/או בטבילה לא מתוכננת במי קרח שלא לצורכי התאוששות שאחרי ריצה, הנהנו בראש בהבנה, היום כולם מקשיבים באדישות. אחרי 350 מייל בשבילי המחוז למדנו שבוץ זה בוץ וקרח זה קרח, בין אם אנחנו על שביל האפלצ׳יאן, השביל של באנט הקטן, או שבילי ג׳ורג׳טאון הישנה. יוצאים לדרך |
אודרי קופאת מקור
|
| מי לעזאזל המציא את הגלגל? כשרצים בשביל עפר ברוחב מטר בין עצים וסלעים יש חשיבות מכרעת לתפקיד מוביל השיירה. המוביל בשביל עובד קשה עבור כולם, הוא זה שבוחר את התוואי, הטור נוטה ללכת מימין לעץ או משמאל לשלולית בדיוק באותו אופן בו עושה זאת המוביל, המוביל גם לוקח אחריות על הימינה, שמאלה או ישר באין סוף הסתעפויות קטנות שעל רשת השבילים, ובימים של שלג, המוביל מהדק את השלג הרך עבור אילו שבאים אחריו. הנוהל הוא שבריצות הקצרות (פלוס מינוס שעה), מישהו לוקח אחריות ומוביל את הריצה. בריצות הארוכות (שעתיים וצפונה), מתחלפים בהובלה ובנטל. אני מתחיל את הריצה של היום כמוביל. המסלול קשה כמו אבן, קרח ושלוליות קפואות בכל מקום והחריצים הקפואים של אופני השטח שעברו בבוץ של אתמול גורמים לי לדלג מצד לצד ולקלל את מי שהמציא את הגלגל. יחד עם זאת, את העובדה שאני סוגר ריצות של 32 קילומטר משהו כמו 4 חודשים אחרי ניתוח הגב השלישי שלי אני חייב לשבילים. השבילים המשופעים והמאוד לא אחידים מאלצים אותי לרוץ לאט יותר, משטח הריצה כמעט תמיד רך יותר (בהשוואה לכביש או למדרכה), והצורך לדלג ולשנות זווית לעיתים קרובות מונע ממני מלהתקבע בפוזה אחת שמפעילה לחץ על איזור אחד של הגב. חזרה לשביל, קילומטר 8 ואנחנו מגיעים לנחל הראשון, רצועת |
שביל הגישה לטריי
|
אני מחליט
ללכת על אפשרות מספר שתיים, לא רוצה להסתכן בלרוץ 25 קילומטר רטוב לגמרי
בטמפרטורה של מינוס 7. אני מתחיל לחצות, המים קפואים בצורה בלתי נסבלת ומכסים לי את הקרסוליים. אני מתעלם מהקור ומשתדל להגיע לגדה הנגדית הכי מהר שאני יכול, יוצא מהמים ומביט לאחור. החבר'ה שלי עדיין על הגדה ממול, מנסים להחליט בעצמם אם לנסות לדלג או ללכת ״בדרך הישראלית״… ההחלטה נופלת וכולם צועדים אל תוך הנחל וחוצים. אני מסתובב ומתחיל לרוץ באיטיות, מחכה לדבוקה שתגיע אלי, כשאני שומע רעש מוזר של חיכוך באזור הנעליים. אני מביט למטה ולא מאמין למה שאני רואה, הנעליים הרטובות שלי מכוסות שכבה דקה של קרח שקפא בשניה בא יצאתי מהנחל.
| סטנלי הנצחי קילומטר 12 וסטנלי לוקח על עצמו את ההובלה. סטנלי הוא תופעת טבע. בחור בן חמישים פלוס, נמוך ושמנמן, עם שפם לבן ומעט שערות. הבחור רץ עם מכנסי טרייניג, חולצה ארוכה ונעלי ריצה פשוטות, מחזיק ביד בקבוק שתיה, ונראה כמו אנטי תזה לרץ למרחקים ארוכים. אבל אם יש משהו שלמדתי בחודשיים וחצי האחרונים זה שרצי השבילים הם זן אחר. סטנלי רץ על השבילים כבר 20 שנה. הבחור נכנס לריצה בקצב מסויים ועשרה, עשרים או שלושים קילומטר אחרי תמצאו אותו בדיוק באותה פוזה ובאותו קצב. אני רץ אחריו כבר כמה חודשים, הוא מפוזר על כל השביל, הידיים שלו כמעט ישרות לצידי הגוף, הבקבוק הנצחי מתנדנד ביד שמאל ומעט השיער לבן שעוד נשאר לו עומד בקצה הפדחת כמו כרבולת. אבל כל זה לא מפריע לו להשתתף בתחרויות אולטרה של 50 ו-100 מייל ולהשאיר אבק (או בוץ) לקלי רגליים ושופעי שיער שלבושים ונעולים על פי צו השעה ומצויידים במיטב הטכנולוגיה. ככלל, עולם רצי האולטרה מורכב מערב רב של טיפוסים. דייויד הוא עורך דין שמתמחה באיכות הסביבה (או כמו שהוא מגדיר את זה ״אני בא לרוץ בבית של הקליינטים שלי…״), אודרי היא מורה בבית ספר יסודי ששרדה מאבק קשה בסרטן השד, איגור מתכנת מחשבים ולידיה פנסיונרית עם מאות מיילים על שבילי המחוז. |
זה סטנלי
|
המכנה המשותף היחיד לכולם הוא העובדה שהם מוכנים לרוץ על שבילים משובשים בקור מקפיא ביום ראשון בשבע בבוקר.
| קילומטר 25 ולידיה עוברת לראש הטור. לידיה היא הקול השפוי בקבוצת הקצב שלנו, כשרצים מהר מידי היא תאט אותנו וכשרצים לאט היא תדרבן. היא מזכירה לנו שלטפס שיפוע של 25 מעלות בריצה זה בזבוז אנרגיה מטופש ושעדיף ללכת ולעומת זאת, שאין מה לבזבז זמן בתחנות אחרי שסיימנו לשתות ולאכול בננה ושאף אחד לא יסיים את המסלול במקומנו.אנחנו ממשיכים לרוץ, מטפסים עלייה ופתאום הטור נעמד, ״תראו״ אומרת לידיה, ״הנה למה קמנו היום בבוקר…״. אני מתבונן למטה דרך העצים הערומים, האגם הקטן שבעמק מתחתנו קפוא ומבריק במליון צבעים וקבוצה של כ-15 איילות חוצה את העמק השקט. אני לא בדיוק הטיפוס הסנטימנטלי אבל אני מחסיר נשימה או שתיים, בשביל זה באמת היה שווה לקום. ממשיכים במסלול, עוד מעט נסיים וכמו שבארי הבטיח, הקרח הפך |
|
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
