לא. עדיין לא. גם אם הדגש הוא על המילה עדיין, באופן מוזר אני מרגיש צורך להבליע את המילים. אפשר בלחש, לא כולם חייבים לשמוע. כן, וגם אין לי מדבקה על האוטו, כזו עגולה , של 42.2. וכמה שאני רוצה שתהיה לי! אבל בינתיים, לכל אלו שעדיין אין למכוניתם את הזכות להתקשט באותה מדבקה: אתם לא לבד וגם לנו יש זכות קיום!
מאת:בועז בר יהודה
זה לא עוד פוסט על הישגים והצלחות. זה לא עוד תיאור של "שקלתי 100 ק"ג-עישנתי שלוש קופסאות-בדיקות דם-רופא-דיאטה-החלטתי לעשות שינוי-התחלתי לרוץ-התאהבתי בריצה-מאז השלמתי שמונה מרתונים ושלושה איירונמן". לא, לא. בפוסט הזה אני רוצה להקדיש קצת זמן לכשלונות ותיסכולים. ולמה לא, בעצם?
רבות נכתב ותואר ואינסוף בלוגים הוקדשו לגבורתם של הרצים למרחקים ארוכים, אשר מביאים את גופם המחושל לשיאי המאמץ הגופני, ואת נפשם הנחושה ("הכל בראש" ?!) לצלוח את נהרות התבוסתנות הרעבה לקורבנות מזדמנים. "בימי קדם", כלומר עד לפני עשור או שניים, ברגע שבן-שיחך סיפר לך על המרתון אותו סיים בהצלחה, עוד צעדנו צעד אחד אחורה בתחושת כבוד והערכה וזה עוד לפני שבכלל הוזכרה התוצאה. ה"מרתון" היה "האולטרה של האולטרה" עבור רוב האדם הפשוט, והפך את בעליו הגאה מספורטאי חובב למקצוען אמיתי. והיום? היום נראה כי רובה של אוכלוסיית ישראל איבד את סבלנותו. מדוע? כי כולם רצים, והרבה. אבל כולם. והדרך – קצרה. 5, 10 ויאללה למרתון! כולם נושאים עיניהם בכמיהה את עבר קו הסיום של מרתון כזה או אחר, רצוי בחו"ל. אתה ניכנס לאתר ספורט כלשהו באינטרנט, ומיד "מתנפלות" עליך קבוצות מרתון, כתבות אודות תזונת מרתון, היבטים פיזיולוגיים של ריצת מרתון, פציעות של ריצת מרתון (או, זה מעניין) וכיצד להימנע מהן, חברות שמוכרות לך דילים של מרתון בחו"ל, וכמובן, איך לא – כתבות ופוסטים בהם מראים תמונות של אנשים סחוטים, מחוייכים ומאושרים שכבר הרוויחו את מרתונם ביושר. ואתה שואל את עצמך: מתי תזכה להניף את ידיך אל על מתחת לשער מתנפח? מתי גם אתה תזכה להזיל דמעה על קו הסיום? מתי גם אותך יעטפו באהבה, בהערכה ובשמיכת אלומיניום תרמית ? מתי גם אתה תוכל לדדות למכונית ? שאלות מצוינות… ובכלל, למה זה כל כך חשוב לנו לרוץ מרתון?
בתור מי שרץ להנאתו, כושרו וגזרתו, העסק הפך לאובססיה, אני מודה. לא יתכן שבבוקר תשמע ששכנתך העגלגלה מקומה ג', שהיא בכלל כבר בגיל המעבר, כבר רצה שני מרתונים (ב- 3:30 שעות!), בערב תדבר עם סבא חביב שפגשת בתור לסופר שיספר לך שתחביביו הם ריצות אולטרה, בשבת תבין מהחבר'ה מקבוצת אופני הכביש שחציים לפחות כבר אחרי מרתונים (ורצוי בתוך תחרות איש-ברזל), ומבט מהיר על עכוזי המכוניות בכביש מגלה לך שאתה עומד להישאר נטול מרתון ומדבקה, לבד, בחושך, בקור…
לא כולנו כבר שם. אני בטוח שישנם עשרות, מאות ואלפי מכורי-ריצה החולמים על רגע קסום של חציית בלון מנופח כלשהו בצורת "ח" כשספרותיו של שעון דיגיטלי ברקע מנציחות לעד את מידת המאמץ שהושקע בריצה, ורצוי פחות מארבע שעות. אבל הם לא יכולים. כי לא כל אחד יכול, כנראה, ולכל אחד סיבותיו שלו. אבל הבנתי שמי שלא מנסה – לא יודע בכלל אם הוא יכול או לא. אז צריך לנסות? עניין של החלטה , כנראה.
אז החלטתי. החלטתי שאני רוצה את אותה מדבקה עגולה על המכונית מאחורה, כזו שכתוב עליה המספר 42.2. לא 60, לא 120, לא M2V (כאלה יש כבר 3) .רק 42.2. זהו. ואני רוצה לקבל אותה ביושר בתור מסיים רשמי, ולא בשוק השחור של המדבקות. הגעתי למצב בו שאני נוסע במכונית, רואה לידי/לפני מכונית עם מדבקה שכזו ואז נועץ מבטים, אפילו אם זה לא מנומס, אז מה ? אני חייב לראות מי זה הטיפוס שיושב שם… לא לא יכול להיות שזה רץ מרתון, אין מצב! הוא בטח קנה את האוטו עם המדבקה! ולפתע אתה מתחיל לשים לב לכל המכוניות עם המדבקות, ויש הרבה כאלה, הרבה מעבר למה שחשבת. ואתה רואה המון טיפוסים שיושבים בתוכן, ואם לומר את האמת – רובם אינם נראים ספורטאי-על. בדמיוני אני רואה איך יום אחד בי ינעצו מבטים , וחיוך נונשלנטי קטן של "been there, done that יתגנב לי לזווית הפה.
אז אחרי כל בלבולי המוח האלה, בוודאי תישאל השאלה "מה אני עושה בנדון?”, ממשיך לקשקש או מתחיל להתאמן? לפני שנתיים בערך, בהמשך לאובססיה לעיל, ולאחרי שעייפתי מכל החצאים למיניהם, גמלה ההחלטה לנסות מרתון, אחד, קטן כזה, מקומי, בעיר ללא הפסקה. לא בניו-יורק ולא באמסטרדם. כאן, כחול לבן. התחלתי להתאמן קצת מאוחר, נכון, וגם לא בניתי/חיזקתי מסת שריר כמו שצריך (איזה כיף להיות חכם בדיעבד). "היעד הוא רק לסיים בארבע שעות" אמרתי לעצמי. לא צריך להגזים. וגם רצתי רק על אספלט. והרבה. ויום בהיר אחד, שבוע לפני הריצה המסכמת, כאשר הייתי בטוח שאני כבר שם (וכבר התחלתי להתעניין בחנויות לחומרי בניין לגבי פטיש טוב לניתוץ קירות אפשריים בדרך) הכל קרס. טוב, לא הכל, רק הברכיים, ואלה סירבו לאפשר לי להמשיך לרוץ באותו השלב. באותו הזמן היה קשה לי להחליט מה יותר כואב – פיזית או מנטלית. מכיון שגישת "הכל בראש" הייתה עלולה להביא אותי לנזק בלתי הפיך, ומכיון ש"הר לעמק" היה באופק, החלטתי לנוח. אני מניח שישנם עוד כמה קוראים המנידים ראשם בהבנה לתיאורי ה"משברון" שעבר עלי, וזה לא היה קל. |
איך אני אוהב את הארבע ראשי שלי
|
אבל ממש כשכמעט הצלחתי לשכנע את עצמי, החלטתי שיום אחד אתן לזה הזדמנות נוספת. שיתפתי חבר בנושא המדבקה על הרכב, ומשאחזה בו גם ההתלהבות המדבקתית, החלטנו לרוץ את המרתון הבא ביחד. בינתיים, בעוד שהחלטתי שגם השנה זה לא ייצא, החבר יצא הרבה יותר גיבור ממני: לא רק שהוא איננו מוותר, הוא התאמן בלעדי, הוא ירוץ בלעדי, והוא גם ירוץ עם סוכרת.
שלא תבינו אותי לא נכון – ממש ממש לא בא
לי להיפצע ואינני יכול לעכל את המחשבה של אובדן היכולת (זמנית או תמידית) להשתמש ברגלי לספורט. אבל המדבקה, המדבקה. כולם אומרים שעם אימון נכון ובנייה מושכלת והדרגתית של השריר והיכולת – כיבוש היעד בוא יבוא. ואני מרגיש שהם צודקים. וממה אנחנו ניזונים ומוצאים טעם לשארית חיינו, אם לא מאתגרים? לעזאזל !!! הנה עוד מכונית עם מדבקה מאחורה. אני ממהר לראות מי יושב שם בפנים, בטח עם חצי חיוך נונשלנטי…
|
רכב מספר 42.2 אתה חוסם את קו הזינוק
|
או קיי.
תל אביב.
2014.
הכינו את המדבקות!
3.3.2013
בועז בר יהודה – רוכב ורץ, מדריך חדר כושר ומוסיקאי חובב, נשוי, אב, עובד ומתמרן בין כל הנ"ל