טריאתלון נשים 2011. עוד תחרות שקפצה לי על לוח התחרויות בשוונג. עד אז השתתפתי רק בתחרויות ריצה. נכנסת לאתר הבית. קוראת. ושוב קוראת. מתאהבת בסיפור האישי. מתאהבת ברגע בסוזי דבוסקין. ברוח שלה, בעוצמה, בסיפור הנשי, במקום שבו נולדה התחרות הזו, ביכולת שלה להמשיך את המסורת, לשמר את החוויה, להכניס את כולנו לעולמה, לפתוח לנו דלת רחבה אל הנסתר מעיננו. לגלות את עצמנו
מאת:הילה לביא
מתבוננת בגלריית התמונות, והתרגשות קלה מציפה אותי. האם אני יכולה?
"כל אחת מנצחת" כתוב שם. בכל גיל, בכל משקל, בכל מצב גופני. "כל אחת מנצחת".
גם אני?!
אבל אני יודעת רק לרוץ ולקפוץ ראש למים. הרכיבה שלי מסתכמת ברחבי הקיבוץ, מהכלבו לבתי הילדים וחזרה הביתה.
מתבוננת שוב בגלריית התמונות. גומעת את כל הסיפורים האישיים שוב ושוב, מפנימה את כל הכתבות והמאמרים.
מתמכרת לסיפורים. לתיאורים. "טוב לנשמה", "זמן איכות עם עצמי", "כוח נשי", "הישג נשי", "לעשות בשבילי".
כן? אני יכולה?!
וכדרכי, מתחילה לחקור קצת יותר. איך ואיפה להתאמן. ותודה לאלבום הפנים המפורסם שפותח עבורנו עולמות חדשים.
"היי לכן, אני מעוניינת להשתתף בטריאתלון הנשים ומחפשת שותפה לאימונים". פוסט קטן ותמים בשנת 2011 שזימן לחיי את ג'נט, שהפכה עם הזמן לחברת הנפש שלי. זו הצמודה ומכירה טוב מכולם את לבי.
החיבור אל ג'נט ואל חברותיה באותו פייסבוק יקר, איפשר לנו להכיר ולהבין שלקראת התחרות קבוצות טריאתלון שונות ברחבי הארץ פותחות את האימונים שלהם לנשים המעוניינות לחוות ולקחת חלק בתחרות המיוחדת הזו.
גם עיריית כפר סבא הבינה את חשיבותה של התחרות הזו עבור נשות העיר והאזור. בכל שנה, כשלושה חודשים לפני התחרות, נפתחת קבוצה ייעודית לתחרות הזו, בהדרכתן של נעמי וינשטוק ואליס דהן.
הגעתי עם חברתי ג'נט לערב ההסבר. הערב הראשון של תקופת חיי החדשה. ערב מרגש שהחל בהקרנת סרטון המספר איך הכל נולד. ערב בו מצאתי את עצמי יושבת בין נשים רבות כמוני, המסורות למשפחתן עד כדי איבוד עצמן לעיתים קרובות.
אני יושבת ומקשיבה, יושבת ומביטה. אני. הילה. אז קצת לפני גיל 34. אימא לארבעה ילדים מופלאים. רצה ומחפשת עוד שעות ביממה כדי להספיק את כל המטלות שכרוחות בתפעול וניהול חיי המשפחה.
ואז, קמה ונעמדת מולנו נעמי וינשטוק. לרגע מביטה בה. באישה הקטנה והצנועה הזו. היא מתחילה לדבר, מתחילה לספר. ולאט לאט ההילה סביבה מתחילה לגדול, מתחילה לבעור ולעטוף אותה.
הסיפור שלה. איך הכול התחיל. מטריאתלון הנשים הראשון שלה ועד לתואר אשת ברזל. וואהו. ושוב. וואהו! מביטה בה. בקטנה הזו. בחזקה הזו. אשת איש. 3 ילדים. והיא עשתה זאת.
אז אולי, ורק אולי, גם אני יכולה?
נושאת עיני אליה. מעריצה אותה. את הדרך שלה. את ההישג שלה.
רוצה גם לנסות. גם לטעום.
צילום: אורי אילון
מחליטה שכן. נרשמת ומקפידה להתייצב לאימונים. מתחברת לפורום הנשים של תפוז. שואבת מידע, טורפת סיפורים אישיים. מתחזקת. מתמלאת. מצאתי נקודה חמה באופק, מטרה אדומה חזקה, והתחלתי את הדרך אליה.
מתרגשת. מתרגשת ממש.
משהו נפלא קורה כאן. החיבור לאישה שבי. לנשים סביבי. כולן כמוני. רק הן מבינות אותי.
כולן מגיעות לאימונים אחרי יום עמוס שהתחיל בעבודה ונגמר בבית. מי אם לא הן יכולות לחבק ולהכיל עכשיו. אנרגיה טהורה של נשים חזקות. נשים שעושות לעצמן. נשים שמצאו את מקומן. כל כך כייף לי באימונים. מרגישה שווה בן שווים…סליחה שוות. נהדרות. נשים מקסימות.
|
ואם אפרוט לכם יותר את המנגינה הזו, הקסם שקורה באימונים. מתחיל בחיוכים. כולן מחייכות. הן ואני בחרנו להיות כאן עכשיו. כולן מפרגנות. מעודדות. תומכות. המילים הטובות ממלאות את חלל האוויר.
חיבור קסום של אישה לאישה. הקסם הנכון. לא הקלישאה.
תדריך אחרון לפני התחרות. נעמי מסבירה הכול בנועם ומקצועיות רבה.
מתייצבת על קו המים. שטח ההחלפות מוכן. קופאת מקור. נרטבת קצת. נשימה ארוכה.
קופצת למים. ושם הכול התחיל. גלגל נהדר החל את מסלולו. גלגל מלא באוויר ובאנרגיות טובות.
לאורך כל היום המופלא הזה עטפה אותי תחושת גאווה, תחושת הצלחה. מביטה בנשים שסביבי, בנשים המתחרות. רוכבת ושוחה אחריהן. מביטה במספר על הרגל והגיל המצוין. בנות 60, בנות 70.
|
צילום: צלם אותי
|
גם הן כאן. גם הן בחרו לקחת חלק בחוויה. כל אחת שעוקפת אותי, כל אחת שאני עוקפת, מתייחסת מעודדת, מברכת.
זו המשמעות האמיתית של התחרות הזו. הדלת שנפתחת לכמה שעות, עבור כל אחת מאיתנו. לטעום. לחוות. לצאת לרגע משגרת היום שלנו.
להרגיש מאותגרות. ספורטאיות. יפות. מאושרות. לשחות. לרכוב. לרוץ.
להביט למחרת בתמונות ולהיזכר ברגע המתוק. בחוויה המעצימה. ברגע שנצרב.
2011 היתה הפעם הראשונה שלי. 2012 הפעם השניה. השלישית כבר בפתח.
כל אותן נשים מקסימות שקוראות את זה עכשיו. אם אתן כאן אז כנראה שהתנסיתן בעבר בענף אחד מתוך השלושה.
אני מזמינה אתכן לקחת חלק באתגר. להעניק לעצמכן מתנה. כזו שרק אתן יכולות ואין לה ערך כספי.
ההרשמה כבר נפתחה. מספר המשתתפות עולה משנה לשנה. בואו, הבטיחו את מקומכן וקחו חלק בחוויה המדהימה הזו.
העניקו לבני המשפחה שלכם ולחברים את האפשרות להביט בכן מהצד, בלב מלא בגאווה. בהערצה.
היום אני רצה מרתון. לפני שנתיים לא הייתי רצה יותר מחמישה ק"מ. כל אחת מנצחת.
זו לא סיסמה.
זו את. זו אני. זו הבחורה שמביטה בנו במראה.
לפרטים נוספים ומידע על ההרשמה: www.women-tri.co.il
17.2.2013
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
