השיא אולי מאחרויו אבל זה לא אומר שביום שבת זבדיה וודג' לא יסתער קדימה בחצי מרתון עין גדי כדי לנצח. בינתיים הוא לא חושב עדיין על פרישה אבל מסמן כבר את היעד הבא – לגדל את דור העתיד שיתפוס את מקומו ולבסוף גם יעשה את מה שהוא עצמו לא הצליח לעשות – להגיע לאולימפיאדה
מאת:מאיה גייר
כששאלתי את זבדיה וודג' מה דעתו על ריאיון לקראת מרוץ עין גדי, בו ישתתף ביום שבת הקרוב, הוא צחק ואמר: "ריאיון איתי? בשביל מה? אני הרי סוס מת…". וודג' אולי באמת אחרי השיא כפי שהוא טוען, אבל יחסית לסוס זקן, מדובר בסוס מרוצים שעדיין עושה את העבודה. רק בשנה שעברה סיים באותו מרוץ את מקצה חצי המרתון במקום השני (עם תוצאה של 1:12:50 שעה), וגם השנה, למרות שהוא רחוק מלהשקיע באימוניו כבעבר, אל תופתעו אם הוא עוד יתגנב לפודיום.
וודג', מוותיקי הרצים למרחקים ארוכים בארץ ומהבכירים שבהם בעשור האחרון, כבר בן 39 היום. הוא מתגורר ברמלה עם אשתו ושלושת בניהם, ועובד כמורה לחינוך וגופני בבית ספר תיכון וכמאמן במכבי ראשון לציון באתלטיקה. לאימונים יש לו הרבה פחות זמן כרגע. "אני לא מתאמן הרבה, 3-4 פעמים בשבוע, שזה בערך 40% השקעה ובטח לא מספיק מבחינתי. פעם הייתי רץ בלי בעיה 200 ק"מ בשבוע, היום אני בקושי מגיע ל-100 ק"מ. אני בעיקר שומר על כושר יותר עבור הבריאות מאשר עבור התחרותיות, כי יש אילוצים של זמן ועבודה", הוא אומר ומוסיף, "אין מה להתבאס – אלה החיים, זה מעגל שצריך להתמודד איתו ואני הגעתי לשלב שבו הספורט מאחוריי כמעט ויש חיים אחרים אחרי הספורט".
חושב על הדור הבא
אז איך אתה מתמודד עם זה שאתה אחרי השיא, או "סוס מת", כמו שאתה מגדיר את זה?
"לא קל, אבל אני משלים עם זה עם הזמן. את הגיל הביולוגי אי אפשר לרמות, בטח לא בספורט תחרותי. יש מבחן התוצאה וזה מה שחשוב. אני בכושר טוב לגילי ועדיין, את השיא עברתי וקשה להתמודד עם הצעירים בשנות העשרים שלהם, אי אפשר לתת להם פייט. איפה שלי קשה להם קל יותר, גם במאמץ וגם בהתאוששות."
איך אתה רואה את הקריירה שלך במבט לאחור?
"להיות ספורטאי מקצוען בישראל זה לא קל ובכל זאת הצלחתי לשמור על כושר סביר ולעמוד במטרות ולהגיע להישגים, כך שאני יכול להיות מסופק. הדבר היחיד שהיה חסר לי כדי להשלים את הפאזל זו אולימפיאדה, חוץ מזה הייתי בכל האירועים הגדולים – באליפויות אירופה ואליפויות עולם ואני שמח שהגעתי לשם ובאותה נשימה גם למדתי ולא הזנחתי את ההשכלה. בחיים קשה להגיע לטופ אם לא מתמקדים ואני אמרתי לעצמי שגם אם לא אגיע לשם לפחות יהיה לי מקצוע אחרי, כי ספורט זה לא לכל החיים ואני שמח על זה היום, כי חשוב לי להתפרנס בכבוד, אני אוהב חינוך וחשוב לי לתרום לקהילה."
אי ההגעה לאולימפיאדה היתה כישלון עבורך?
"אני נתתי את הכל, אבל עדיין יש תחושה של פספוס. אילו הייתי מתחיל ללכת על זה בשנות ה-90' ולא מחכה עד 2004, שרק אז הפסקתי לשמור שבת ולהשתתף בתחרויות גדולות, אז אולי היה לי קל יותר אבל זה היה המצב ואין מה לבכות על זה. אני גאה במה שעשיתי ואין לי חרטות, זה רק חבל כי היו לי היכולות והאסימון – שאני צריך להשקיע בזה את הכל – נפל לי מאוחר מדי."
אתה עוקב אחרי הצעירים היום?
"יש כמה שאני עוקב אחריהם. ציפיתי ליותר ממוגס טסמה (שיאן ישראל ב-10 ק"מ – מ.ג.), חשבתי שהוא יגיע לאולימפיאדה והוא היה ממש קרוב לזה. אם הוא יחליט ללכת על מרחקים ארוכים, למרתון, יש סיכוי שהוא יוכל להגיע להישגים מאוד יפים."
"באופן כללי יש צעירים עם עתיד פה, אבל הבעיה היא שהם פורשים כשהם מגיעים לצבא או נוטשים כשהם לא מקבלים מספיק תמיכה. במובן מסוים בצדק, אני יכול מבין אותם, אבל זה לא הדור שלי שהיה חזק מנטלית ופיזית. הצעירים של היום, ברגע שהם לא מצליחים, ישר חותכים. זה נכון כמובן שחסרה תשתית וחסרה תמיכה ומי ששורד שורד כי הוא אוהב את זה ולא בגלל שעוזרים לו. הדור שלנו – של גזסצ'ו, זימרו, אני – אין דור המשך שיתפוס את מקומינו ולכן אני מודאג."
צילום: יאיר בן עמי
בהמשך לדברים האלה, כאחד הותיקים בענף – איך אתה רואה את מצב הענף בארץ היום?
"להערכתי הוא בהתדרדרות. עם העובדות אי אפשר להתווכח – מאז המשחקים בבייג'ינג אנחנו בירידה מתמדת, פחות ישראליים מגיעים לאליפות העולם כי הם לא עומדים בקריטריונים. אני לא רואה את האור בקצה המנהרה בענף האתלטיקה כי אין השקעה ואין דור המשך. מדברים על זה שיש לנו מלא אתיופים ולכן הם צריכים להצליח, כי זה בגנים שלהם. אלה שטויות, זה לא משנה – אם לא נותנים להם תנאים, הם לא יצליחו. אין כזה דבר לשבת בצד ולהגיד ההישגים יגיעו."
ובאופן אישי מה המטרות שלך היום בענף?
"אם אני זוכה היום במרוץ זה בונוס, אני משתתף בעיקר בשביל הכיף אבל אני לא תולה את הנעליים עדיין. אני ממשיך לרוץ כל עוד שאני נהנה מהפעילות ואין לי ציפיות גבוהות מדי. אולי זה גם נוח לי להנמיך ציפיות כדי להוריד לחץ, אבל בכל מקרה אני לא מסוגל לדמיין את עצמי מפסיק לרוץ כרגע."
"המטרה הבאה שלי היא לאתר ולטפח ספורטאים צעירים. זו לא משימה קלה כי זה לא דור קל וצריך לשכנע אותם לעבוד קשה וזה לא מובן מאליו. היום מי שרץ 10 ק"מ חושב שהוא כבר הגיע להישג וזה לא עובד ככה."
יש עדיין חלום שאתה מקווה להגשים?
"כן, מה שלא השלמתי בעצמי – להגיע למשחקים האולימפיים – להגיע עם חניכים, אתלטים ואתלטיות. זו מטרה לא קלה אבל זה היעד שלי. אם לא מתכננים לטווח ארוך, לא מגיעים. אני מקווה שאמצא את הספורטאים הטובים שרוצים להשקיע ואני אתן להם את כל מה שאני יכול."
אין לרוץ באיזי
בוא נדבר לסיום על המרוץ שאליו אתה מגיע ביום שבת. יש לך חיבה מיוחדת למרוץ עין גדי?
"כן, אני משתתף בחצי המרתון באופן קבוע משנת 2007. התאהבתי במסלול, באיזור, באווירה שם. זה מקום יפייפה, אבל באופן מצחיק כשרצים מהר לא רואים את הנוף המשתנה, אבל תמיד אני מסתכל אחרי המרוץ ומעריך את זה, לכן אני מגיע לשם. חוץ מזה מאז שהגעתי לשם תמיד הייתי בשלישייה הראשונה וגם זה בכל זאת מדרבן להגיע."
מה הציפיות שלך לקראת המרוץ הקרוב?
"וואו, שאלה לא קלה. תמיד הלכתי על מקום ראשון ועכשיו אני מגיע בתור האנדרדוג. עם אימונים של 40% קשה לצפות ליותר מדי אז המטרה שלי היא קודם כל ליהנות. אני לא מצפה לפודיום, קשה לי להאמין".
אז אתה מתכוון לרוץ באיזי או שבכל זאת תנסה לתת פייט?
"ברור שאני הולך לרוץ חזק, אין איזי, באים למלחמה. אני לא הולך לעשות חיים קלים, לא לעצמי ולא לאף אחד. זה נכון שבספורט יש הפתעות אבל אין מה לעשות הכושר שלי פחות טוב היום אז הציפיות בהתאם, צריך להיות ריאלי. יש היום צעירים חזקים מאוד, והם יכולים לעשות תוצאה 1:08 שעה ופחות ואני פשוט לא שם. בכל מקרה, אני הולך להתחרות כאילו שאני בא לנצח ומקווה שזה יספיק לתוצאה טובה".
מאיה גייר – עורכת תוכן בשוונג, עושה ספורט כדי לא להשתגע מכל מה שמעצבן במדינה הזאת. וגם כדי להיות רזה.