על מרוץ בגין שמעתי ממירב. אף שאני ממעטת להשתתף במרוצים, כי איני אוהבת להפסיד את האימונים הקבוצתיים, הרעיון להשתתף במרוץ בגין מצא חן בעיניי בשל שתי סיבות
מאת:יעל שמש
סיבות טובות להשתתף במרוץ בגין
הסיבה הראשונה היא שזוהי הזדמנות מצוינת להתאמן לקראת העליות והירידות המצפות לנו במרתון ירושלים. השנייה, סיבה סנטימנטלית, מנחם בגין ז"ל היה ידיד טוב של סבי מצד אמי, יצחק באבאני ז"ל, שהיה ציוני חם, אחד מעמודי התווך של הקהילה היהודית במקסיקו, אדם לבבי ואציל נפש, איש ספר ועורך האנציקלופדיה Judaica, בספרדית. בגין, ביחד עם רעייתו עליזה ובנותיו, אף השתתף בשמחת נישואיי הוריי ובגינונים של אציל פולני נשק ליד הכלה, כפי שניתן לראות בתמונה.
מנחם בגין מנשק את ידה של הכלה, אמי, שרה אסטלה שמש לבית באבאני. משמאל: סבי ז"ל, יצחק באבאני
השתתפות במרוץ בגין תספק לי תירוץ הולם להזכיר בפוסט זה את סבא שלי, ובכך לגרום נחת רוח לאימא שלי. עסק משתלם, הלא כן?
ומי לא בא?
מיהרתי לעדכן את ליאת ותמר ושלושתינו נרשמנו למקצה של 25 ק"מ. אף תכננו, לאחר המרוץ, לבקר במסעדה צמחונית-טבעונית בירושלים כדי לחגוג את סיום הריצה. אבל שבוע לפני המרוץ הודיעה תמר שלא תוכל להשתתף, משום שחטפה שפעת וגופה נחלש, ויום לפני המרוץ – אללי! – לקחה ממנה ליאת דוגמה רעה, התקררה אף היא וקיבלה מרן שילון הוראה לוותר על המרוץ. אמנם עדיין נותרה לי מירב, שאתה גם הגעתי למרוץ, אך מירב נרשמה למקצה של 12.5 ק"מ, כך שבמרוץ עצמו נאלצתי לצערי לרוץ לבד.
ראשונות תמיד אנחנו
מאחר שגם למירב וגם לי נטייה חזקה להקדים, אף אחת מאתנו לא ריסנה את השנייה באשר לשעת היציאה וכך יצא שהגענו לגן הפעמון עוד לפני 6:30 בבוקר, כאשר ההתכנסות החלה רק ב7:00 והריצה עצמה החלה לקראת 8:00. רצינו לשפר את מקום החניה (אמנם באנו לרוץ, אך למי יש כוח ללכת?) והנווטן לקח אותנו לסיבוב ארוך, שבסיומו החזיר אותנו בדיוק לאותה חניה שממנה יצאנו. ורק אז התברר לנו שמקום הכינוס ומקום פתיחת המרוץ הם ממש קרובים למקום החניה. "בטח אנחנו הראשונות להגיע", אמרתי למירב, אך זו מיהרה להכחיש בטענה ש"כל המארגנים כבר הגיעו…".
למירב יש זמן לצלם את השטח, לפני הגעת הרצים האחרים
התארגנות לפני המרוץ
היה קררררר בירושלים. 9 מעלות. לפיכך ויתרתי על כוונתי הראשונה להשיל מעליי את המעילים ולצאת לעולם בחולצה קצרה. מאחר שזמננו היה בידינו ביקשנו מבחור חביב מהצוות המארגן לצלם אותנו לפני המרוץ, ליד פסל האריות. "תמונה של לביאות", התבדח הבחור, "וכעת יש לכן עדיין כוח לחייך". לאחר מכן הלכנו לקבל את חולצת הטריקו של המרוץ ובה דיוקנו של בגין, ובגבה ציטוט מדבריו: "לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות".
מירב ויעל מחויכות, לפני המרוץ
הפתעה נעימה הייתה לגלות שיש אפשרות לאחסון חפצים בבית מורשת בגין, אולם היססנו אם לסמוך על מערכת הפקדת החפצים. גם מירב וגם אני חווינו טראומה במרתון תל-אביב 2012, כאשר מערכת שמירת החפצים קרסה ולקח שעה ארוכה עד שהצלחנו לאתר את חפצינו. האם החוויה הזו לא תחזור על עצמה? מזל שבסופו של דבר החלטנו לתת אמון, כי המערכת "תקתקה" ביעילות והחפצים הוחזרו לנו מיד, ללא כל בעיה. נפרדתי מהמעילים ומהפלאפון ויצאנו לחימום שיזמו מארגני המרוץ. דרך להילחם בקור.
ממש לפני ההזנקה של המקצה שלי, שיצא ראשון, התברר לנו שמארגני המרוץ לא סגרו רחובות והריצה תהיה על מדרכות, ולא על כבישים. פניה על מירב התכרכמו. בשל פציעה, היא חוששת לרוץ על מדרכות, ואינה יודעת מה לעשות כעת. אני מצטערת בשבילה, ולפני שאדע מה החליטה לעשות אני צריכה לצאת לדרכי. חיבוק למירב ו… יוצאים!
המרוץ
זהו מרוץ ללא מדידת זמנים ("ולכן אין זה מרוץ" – כך רן שילון), אז אולי מתאים יותר לכנות אותו ריצת הכנה. בעיניי, יש בכך משהו מרגיע, אולם בלא מדידת זמנים מטעם המערכת, הצטיידתי בשעון ג'י-פי-אס כדי שאוכל אני למדוד זמן מדויק ומהירות. הריצה מתחילה בעלייה, בקצב איטי, אך לאחר מכן חלק מהרחובות מתיישרים מתחת רגלינו ועל העליות מפצות הירידות. אני אוהבת לרוץ בירידות ומנסה לשכנע עצמי שגם מהעליות אני נהנית. כעבור שניים וחצי קילומטר צועק לעברי אחד המארגנים: "יופי, נשארו לך רק כמה דקות!". כן, כן. ועוד עידוד מטעם אחד מצוות הארגון: "את בקצב מצוין גברת!". חכמה גדולה, אני בירידה.
אני דואגת למירב. האם החליטה לוותר על הריצה? ואולי החלה לרוץ, אך מאחר שהריצה החלה בדשא, ולא בכביש חלק, ויתרה מיד? הלוואי שיכולתי לדעת… "יעל!" אני שומעת אותה לפתע קוראת בשמי, בחולפה על פניי בכיוון הנגדי (המסלול המעגלי והחוזר על עצמו הפגיש בין הרצים של המקצים השונים), ומלבד חדוות הפגישה אני נרגעת לראות שהיא מחויכת ושמחה. עוד פעם אחת, בשלב מתקדם יותר בריצה, פגשתיה במסלול הנגדי, ועדיין היא נראתה לי איתנה ושלווה. התמלאתי שמחה. כבר היה ברור לי שתסיים את המרוץ, אף שחששה מפניו. עד כה היא לא רצה מרחקים כאלה, בשל הפציעה. לפני המרוץ שאל אותה מאמנה, טל בר דוד, אם היא מוכנה לקראתו, והיא השיבה שלא. לאחר המרוץ הודיעה לו שטעתה, וכי התברר שהיא דווקא הייתה מוכנה.
חלק נכבד מהריצה עובר במסלול הרכבת. הנוף נפתח לרווחה. אני נהנית להתבונן בבתי האבן הפרטיים והיפים ובשקדיות. ככל שהירידה נמשכת אני נמלאת דאגה: הרי אצטרך אחר כך לחזור על עקבותיי ולרוץ את כל העלייה הזו. בדיעבד התברר שהעלייה הייתה פחות מאיימת מאיך שנראתה. אני מנסה שלא להיכנע לעלייה ולרוץ בצעדים קטנים ומהירים. לפני המרוץ שלחה לי ליאתי מסרון מחמם לב, ובו כתבה שהיא שולחת לי אנרגיות טובות. בחלקים היותר קשים במרוץ נזכרתי באנרגיות הטובות הללו המלוות אותי והרגליים קיבלו תנופה ומרץ.
בריצה באותו מסלול בפעם השנייה יש דווקא כדי להרגיע. אני כבר מכירה את הדרך, ולא צפויות לי הפתעות לא נעימות. נכון, מחכה לי, פעם נוספת, העלייה הארוכה, אך אני כבר יודעת שהיא קשה הרבה פחות ממה שנדמה היה לי, לפני שרצתי אותה בפעם הראשונה.
עבדי הזמן
שעון הג'י-פי-אס כבר מראה 25 ק"מ, שאותם רצתי ב-2:19 שעות, אך עדיין לא הגעתי ליעד. אולם הקולות ההולכים וגוברים של מוזיקה מאותתים שאני כבר קרובה. אני סקרנית לראות מהו המרחק הסופי ובכמה זמן עברתי אותו. כך קורה שבכל התמונות שמירב צילמה אותי בסיום (בלא שאבחין בה ובלא שאהיה מודעת לכך שהרגעים הללו מונצחים), אני מעניקה את תשומת לבי לשעון שעל פרק ידי. "עבדי הזמן עבדי עבדים הם", קבע ריה"ל, ושפחתכם הנאמנה גילתה שרצה 25.43 ק"מ בזמן 2:21 ובמהירות 10.8 קמ"ש. אכן, פעם נוספת הפרתי את הלקח הבסיסי שניסה אחי הצעיר, אלון, להנחילני: כאשר את מגיעה לסיום, אל תביטי בשעון, אלא חייכי למצלמה חיוך רחב והניפי ידייך כמנצחת. סליחה אלון. אנסה ליישם את לקחך החשוב במרוץ הבא.
עבדי הזמן
12.2.2013
יעל שמש – מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, פעילה למען בעלי-חיים ובעלת הבלוג טבעונית למרחקים ארוכים.
הבלוג של יעל שמש- כאן
