ענף האופניים הישראלי בפריחה. אפשר לראות זאת בלהקות ענק הפוקדות את כבישי הארץ המובטחת בסופי השבוע. בצד השני יש ענף תחרותי, מחתרתי וחסר כל השפעה של ממש על תרבות רכיבת האופניים הישראלית. ביטול תחרויות הוא רק הסימפטום. כדי לגרום לשינוי של ממש צריכה לבוא גישה מהפכנית, במושגי ענף האופניים הישראלי

מאת:יאיר בן עמי

לפני כמה שבועות, כשהבטתי בלוח התחרויות (לא רק אופניים) בניסיון להבין היכן ארצה להיות ומתי, צדה את עיניי ידיעה שכללה את המשפט הבומבסטי: "איגוד האופניים בישראל ועיריית בית שאן שמחים להזמינכם לאירוע ענק ותקדימי של תחרות כביש ובמקביל מסע עממי לכל המשפחה" לשותפיי לצפייה בלוח התחרויות אמרתי: "הנה סופ"ש פנוי מאירועים, אני אקדיש אותו לבילוי איכותי ובמקרה שכת המאיה ידעו משהו על סוף העולם אפרד ממנו כראוי.

שותפיי לאותו "מעמד" הרימו אליי גבה בשאלה. לא על סופו של העולם, אלא בהפתעה כיצד אוותר על השילוב המבטיח של מרוץ כביש, ענק ותקדימי? אמרתי להם שאם האירוע יתקיים אהיה שם, אבל אכין תוכנית בילוי חלופית ועל סמך ניסיון עבר וידיעה על עלויות מה שמשלב אירוע ענק ומרוץ אופניים.

יש בישראל כמה מאות רוכבי אופניים תחרותיים. זה מספר שלא מסוגל להחזיק עלויות של תחרות הכוללת חסימת כבישים. במדינת ישראל תזכה לאבטחה כבדה, על חשבון משלם המיסים, אם אתה מבצע פעילות שנויה במחלוקת או כזו המתגרה באחרים. כשמדובר על אירוע תרבותי, על אחת כמה וכמה ספורטיבי, הכסף לאבטחה צריך לבוא מכיסך. במקרה דנן – קופת איגוד האופניים הישראלי. זו מציאות בלתי אפשרית שמחרבת את המעט אשר למעשה כמעט לא קיים.

אבל כשיש מציאות צריך להתמודד עימה. כשלא מתמודדים עם תנאי הפתיחה שמציבה המציאות זה נגמר בלא קיים. במקרה של מרוצי אופניים (על כביש) יש מצב קיים, ידוע מזה שנים לא מעט ובעיקר שאינו משתנה. מול אלפים רבים המגיעים לתחרויות הריצה או הטריאתלון דווקא אירועי האופניים לא גדלים ואלו אשר כבר היו גדולים ורבי משתתפים דועכים. מה הקשר? רוב המאמצים את תרבות ספורט הפנאי רצים ורוכבים, חלק לא קטן גם חווה שחייה.

יש רק דרך אחת לקיים את ענף מרוצי האופניים בישראל – קיום אירוע ולא רק תחרות. 1000 רוכבי אופניים אשר יגיעו לכבישים הסגורים לתנועה יצדיקו תחרות אופניים בשעתיים האחרונות של האירוע. לפחות 1000 רוכבים ישראלים ישמחו להגיע פעם בחודש לאירוע כזה, גם אם הוא יתקיים בגליל העליון, בנגב או בבקעת ים המלח. ללא קשר למחיר, כעובדה כבר התקיימו כאלו (גראנד פונדו כדוגמא אחת) שהיו להצלחה לא מבוטלת. אותם רוכבים לא יהססו לשלם 50 ולדעתי אפילו 100 שקלים, לאירוע מהסוג הזה. משטרת ישראל תוכל לגזור את הקופון של עשרות אלפי שקלים לטובת חסימת הצירים, הרוכבים התחרותיים יזכו למרוץ (סביר להניח עם כמות צופים לא מבוטלת) וענף האופניים יקבל 12 אירועים שנתיים שלא קיימים היום בלוח התחרויות השנתי.

זו לא המצאת גלגל ואפילו לא שיטה חדשה. תחרויות ריצה רבות מתקיימות על הקהל האדיר המגיע לאירוע ולא לתחרות. מרוץ כפר סבא ומרוץ רעננה הם הקטנים. מרוץ הלילה של נייקי ומרתון תל אביב הם הגדולים אבל גם מרתון ירושלים הוא דוגמא ואפילו ישראמן סמסונג ששינה כיוון והתייחסות בשנתיים האחרונות מוכיח כי השיטה רושמת הצלחות.

הברור מאליו הוא הצורך בהמונים כדי לקיים תחרויות נישה. תחרות ריצה למרחק 10 ק"מ היא נישה. ההמונים הם אלו הבאים להשתתף בזכות אתגר אישי והתחרשות האירוע מסביב למרוץ, על אחת כמה באירועי מרתון. הרצון להיות שותף לאירוע חוויתי הוא המושך עוד רבים מעבר לאלו המביטים במד העצר, מבצעים טייפר ושוקלים את החלבונים במעמד הארוחה שלאחר המסכמת.

מארגני התחרויות הגדולות ביותר הבינו כי בלי ההמונים לא תהיה הצדקה קיומית למרוצים התחרותיים. בלי להופכם לאירועים רבי משתתפים לא יזכו הספורטאים התחרותיים למסגרת משלהם. ישראמן סמסונג מצא את ההמונים במקצה השלשות, ולמרות הגידול הבלתי נתפס בביקוש להשתתפות במקצה המלא. טריאתלון ישרוטל ספורט קלאב הביא השנה למעלה מ-200 ילדים לאליפות ישראל ובדיוק זה המספר שמנע ממנו לחזור למספרי המשתתפים שלא נראו למעלה מעשור. מרתון תל אביב הצליח לחזור ולהתקיים רק לאחר שצורפו לו עוד מקצים למרחקים של חצי מרתון, 10 ק"מ, 4.2 ק"מ ומקצה מיני של 420 מטרים לילדים. מרתון ירושלים מצליח להביא משתתפים מ-52 מדינות ואלו הם התפאורה לחוויה בינלאומית שמשכה רבבה וחצי השנה. נאמנים לעובדות (מילולית) או שלא, אישית אני נתקל באנשים המספרים בגאווה כי השתתפו במרתון תל אביב או ירושלים, ומספרם גדול מכזה שאוכל לזכור. כך בונים תרבות ספורט.

כשתרבות ספורט הפנאי צברה תאוצה התפתחותית, בעשור האחרון, ענף האופניים התחרותי נותר הרחק מאחור. הסיבה העיקרית לפיגור במספר המשתתפים, היא הדרישה הבלתי הגיונית והאנטי תרבותית של מחירי אבטחת הצירים. הסיבה הנוספת, שאינה פחות קריטית, היא אי היכולת של איגוד האופניים להפנים כי תחרויות האופניים חייבות לחיות מהרוכבים שאינם תחרותיים. על בסיס של כמה מאות חברי האיגוד אפשר לקיים ארבעה מרוצי קריטריום, ארבע אליפויות ישראל ואולי עוד שלוש תחרויות במסלולים מעגליים (כולם כביש) ואז להתפלל שיישאר תקציב.

אם יגיעו לתחרויות האופניים 1000 רוכבים שישלמו 50 שקלים כל אחד זה יכסה 50,000 שקלים מתוך סך התקציב של סגירת כבישים למספר שעות. מכאן אפשר יהיה לפתח את הענף לאירועים של 5000 רוכבים שישלמו 25 שקלים לסגירת כבישים ואז כבר יהיו בקופה 125,000 שקלים לטובת סגירת יותר כבישים, לפרקי זמן ארוכים יותר ואולי, רק אולי, בתהליך ארוך נראה את נבואתו של האלוף שדה מתגשמת ומאלפים ייצאו אלופים.

עד אז נשמע שוב ושוב על ביטול תחרויות. השבוע שמענו על ביטול הטור של אילת, ביטול מרוץ "חסר תקדים" בבית שאן וסייקלו קרוס שיתקיים, אולי ובקושי בפתח תקווה בסוף השבוע הקרוב. הדרך הקיימת עכשיו תוביל גם לביטול של אליפויות ישראל. חושבים שאני נביא זעם וזה לא יכול לקרות? אני מקווה שאתם צודקים.

• לאחר השלמת הכתבה פניתי לאיגוד האופניים לקבלת תגובה. לצערי שוב בחר נציג האיגוד, הפעם איציק גליקמן (גזבר האיגוד) לענות לגופו של כותב, לנושאים שלא הועלו כלל ומעט על מה שנכתב – תגובת האיגוד כאן