כיצד צפייה משותפת עם חרדים בתחרות הסייקלו קרוס שנערכה במגידו הזכירה לי את להקת מחתרת הקטיפה

מאת:יאיר בן עמי

היה לי קל לבחור את בילוי הצהריים של יום שישי. במרחק של כ-15 ק"מ מהבית נערכה תחרות סייקלו קרוס כראשונה בליגה של מרוצי סייקלו קרוס. בינתיים, במהלך נכון של עידוד העולל המתפתח, אפשר לנצח גם עם אופני הרים.

בהגיעי למתחם תחנת הדלק בצומת מגידו התקשיתי למצוא חנייה, לא נרשמה תנועה כבדה, פשוט מדובר במתחם קטנטן ותנועת ערב השבת (עוד אגיע לזה בהמשך) צפונה עוצרת להתרעננות בנקודה הנחשבת לסוג של אמצע הדרך, בין גוש דן לקברי צדיקים על הרי הגליל.

כתבתי כבר בעבר על הפוטנציאל האדיר של תחרויות סייקלו קרוס והתאמתן למציאות הנכפית על רוכבי האופניים בישראל. בצאתי לתחרות ספרתי יותר מחמישים רוכבי אופניים על פניהם חלפתי (לאורך 15 ק"מ בלבד). רובם המכריע כלל לא היה מודע לקיומה של תחרות אופניים במרחק 20-40 דקות רכיבה מהמקום בו היו. חלקם ישבו על כוס הקפה, של אחרי הרכיבה או כהפסקה בתחנת דלק. כמה מאותם רוכבים הגיעו לתחרות וראיתי גם רוכבת שהייתה, אמרה שלום לחברים וחברות שזינקו לתחרות והמשיכה לעיסוקים אחרים.

אין עוד סוג של רכיבה תחרותית, כמו הסייקלו קרוס המאפשר שילוב של בילוי לכל המשפחה. בין הצופים שאכן הגיעו לצפות בתחרות היו כמה שהצטיידו בצידנית עם בירות והביאו את הילדים לצפות עימם.

על המסלול, בכל המקצים, הגירו זיעה מעט יותר משלושים רוכבים ועוד שתי רוכבות (במקצה הספורט). מקצה העילית היה כנראה הגדול ביותר וגם זה שהעניק את הרמז עד כמה גדול הפוטנציאל של הענף. בין המשתתפים נראו עידו סירקין הבלתי נלאה, ניל אובריין הוותיק ועוד היכולים למשוך אחריהם רוכבים נוספים לתחרויות.

במהלך האירוע, שנמשך כשלוש שעות, חנו כמה אוטובוסים שהובילו דתיים חרדים לאירועי השבת בצפון. לא מעט מהם הביטו בעניין רב במה שלדעתם היה מחזה מוזר, מרתק ושווה פיתוח שיחה עם הנוכחים. במסגרת הניסיון הבלתי נגמר שלהם להחזיר כל נשמה יהודית בתשובה מצאו חלקם גם זמן לשאול על מה שראו עיניהם. "אז אפשר פשוט לבוא ולהשתתף ואם יש לך כושר טוב גם לנצח" ספק קבע, ספק שאל אותי בחור צעיר אשר נראה חרד במיוחד. ניסיתי להסביר לו כי יש "כמה" חוקים שצריך להבין וגם כדאי ללמוד לרכב, אבל רק לאחר שהצעתי כי אני פשוט אבוא ואשב ללמוד בישיבה שלו הוא החל לקלוט שהשתתפות בתחרות אופניים כוללת כמה מרכיבי בסיס כמינימום להצלחה או הנאה.

שתי התמונות הקודמות היו הכניסה והיציאה של מתחם המסלול המרכזי אותו כיולים לראות הצופים מקרוב

דווקא השיחות עם אותם מקדשי עבודת האל כדרך חיים נתנה לי את הפרספקטיבה הטובה ביותר על מעמדו ומקומו של ענף האופניים בתרבות הישראלית. כפי שאנשים מחוץ לקהילות החרדים, דתיים, לא מסוגלים להבין עד כמה גדול וטוטאלי אורך חייהם כך גם אנשים שמחוץ לענף האופניים לא מסוגלים להבין עד כמה גדול וטוטאלי עולם האופניים הישראלי עבור המעורבים בו. שני העולמות כאילו  סוגרים שעריהם בפני אלו המצויים בחוץ ומגייסים לתוכם אנשים הנשבים בקסם. בשני המקרים יש סוג של התגלות עד כדי חווית האור הנגלה ומשנה את חייהם של הנכנסים לעולם. בשני המקרים הגישה מבחוץ פנימה היא רק למי שראה את האור והבין את כללי המשחק. הנותרים בחוץ יביטו בשעמום על מוזרויות הנגלות בפניהם ואין עבורם הבדל גדול בין שטריימל וציציות לקסדה ומכנס ביב.

כשגיליתי את עולם המוזיקה, אי שם בתחילת שנות העשרה לחיי, לא הצלחתי לקבל קביעה מקובלת על מקומה של להקת החיפושיות בעיצוב המוזיקה. כמי שלמד על היוצרים הגדולים של המוזיקה הקלאסית חשבתי כי חייב להיות משהו מעבר ל"היא אוהבת אותך יה יה יה " או אובלדי אובלדה ואפילו מעבר ל"שדות תות לנצח" או הגיטרה המייללת חרישית של גורג' האריסון. במסע החיפושים שלי מצאתי להקות רוק אשר זכו להגדרה "אוונגרדי". לקח לי קצת זמן להבין כי זו הגדרה לניסיונות שונים בהלחנה מוזיקלית ולא למשהו שאינו מוכר.

משום מקום, במהלך הצפייה והשיחות בתחרות הסייקלו קרוס במגידו, נזכרתי בלהקת "מחתרת הקטיפה" (The Velvet Underground). בתקופת הדיונים האין סופיים, שקיימנו בשנות הנעורים, על מי היה בעל ההשפעה הגדולה ביותר על המוזיקה הקלה, אהבתי לשלוף את שם הלהקה שמעטים הכירו. נהגתי להצביע על ג'ון קייל ולו ריד (מחברי הלהקה) כמי שהשפיעו רבות על ממשיכי דרכם הרבים והמפורסמים. הלהקה יכולה הייתה לזכות בפרסום גדול בהרבה אילו היה לה מנהל בדמותו של בריאן אפשטיין או אפילו פטר גרנט (המנהל של להקת לד זפלין), אך האמת היא שלא היה למחתרת הקטיפה מנהל של ממש. לאחר פחות מעשור התפרקה הלהקה ולמרות שכל מי שלמד מעט על ההיסטוריה של המוזיקה יידע על ההשפעה הגדולה שלה על המוזיקה בכלל והמוזיקה האלטרנטיבית בכלל היא הותירה עקבות מזעריות בתודעת הקהל הרחב. אפילו הסמל המסחרי של הלהקה לא נקשר אליה בתודעת הציבור הרחב, למרות שמעטים אינם מכירים את אותה בננה מפורסמת של אנדי וורהול.

ענף האופניים הישראלי זוכה לעדנה מזה עשור וקצת. עשרות ויש הטוענים מאות אלפים אימצו את הרכיבה על אופניים כדרך חיים של ממש. קבוצות האופניים הפכו ללהקות ענק וכמה אזורים כבר מוכרים כאלו בהם נצפים אין ספור רוכבים בימי שישי ושבת, ולא רק. שדות, יערות ושטחים רבים מכילים אפילו יותר רוכבים מאלו הנראים על הכביש. יבוא הקשור לענף האופניים הישראלי נמדד במאות מיליונים וקיימות לא מעט חברות אופניים ישראליות מצליחות.

בשלב זה נשאלת השאלה "איך ייתכן כי ענף האופניים התחרותי של ארץ זבת כה מתחרתי?" התיאוריה שלי כנראה תרגיז כמה אנשים טובים שכל רצונם הוא באמת לקדם את הענף, ובכל זאת אפרוס אותה. יש משהו במבנה הגנטי של ענף האופנים התחרותי בישראל שאינו מאפשר לו להתפתח. זה לא רק העובדה כי את החלק הגדול של מרוצי האופניים נאלץ לארגן איגוד האופניים. מעצם היותו איגוד לאומי הוא מוגבל בחוק הספורט ומכאן לא מעט מגבלות על המוניות כזו הנראית בתחרויות הריצה הגדולות ואפילו בחלק מתחרויות הטריאתלון. מחירי סגירת הכבישים אותם גובה המשטרה הם אחת השערוריות הגדולות של תרבות הפנאי בישראל וגם זה חייב להילקח בחשבון, כמפריע להתפתחות הענף.

כאן בדיוק נכנס ענף הסייקלו קרוס ככזה שיכול להוציאנו לאור. מסלול סייקלו קרוס אפשר ליצור כמעט בכל מקום הצמוד לתנועה רבה (חשיפה מקרית וחיובית לעוברים והשבים) ובדיוק כפי שהיה במגידו ביום שישי האחרון. עלויות של סגירת כבישים נחסכות (ומדובר על עשרות אלפי שקלים במקרה הזול). מבחינת התחרות היא מציעה אלמנטים של רכיבת כביש כמו שטח ומבחינת הכושר הנדרש זהו האימון והתחרות האולטימטיבית לפיתוח כל הנדרש לרוכב אופניים באשר הוא.

מבחינת הקהל זו התחרות הידידותית ביותר לצפייה. הנראות שלה טובה מתחרויות השטח (אופני הרים), היא מרתקת מתחרויות הכביש ותזזיתית יותר מתחרויות קריטריום. היא גם קשה לא פחות מתחרויות נגד השעון. אפשר לקיים את התחרות בכל שעה. התחרות במגידו החלה בשעה 12:00 ובשעה 15:30 כבר ישבתי על כוס קפה, שיחה על הנושא עם יובל גולן (מנהל מחלקת הספורט של מגידו שנתנה חסותה לאירוע) וצפיתי בשלושה אנשים מצחצחים את חמוקיה של פטי (הסירו נא מחשבות מלוכלכות-זה השם של מכוניתי).

אז למה לא מתפתחת כאן תרבות אמיתית של תחרויות סייקלו קרוס? איך דבר כל כך יפה, מרתק ומלהיב לא מצליח להתפתח מעבר ל-34 מתחרים וכה מעט צופים? אני מעריך כי היו 150 אנשים כקהל לא מקרי.

בדיוק כמו להקת מחתרת הקטיפה במוזיקה, מי שמבין את התחום יודע כי הסייקלו קרוס יכול וצריך להיות התורם הגדול ביותר לכלל הענף, אבל חסר כאן איזה אפשטיין או גרנט שיעשו את ההבדל בין מקור מחצבתם של ריד וקייל והפופולאריות האדירה של לנון ומקרטני או פלאנט ופייג'. חסרה גם ההבנה שאם חלק מענף האופניים יעלם הוא ימשוך אל השכחה את כולו. ענף האופניים הישראלי לא יוכל להתקיים בלי סצנת תחרויות גדולה, פופולארית וחזקה. אין שום אפשרות שתרבות הפנאי, של רכיבת אופניים, תשרוד במדינה בה לא קיים ענף תחרותי חזק. אם לא תהיה כזו זה יכול להיות כאופנה חולפת ולא יותר. למען תרבות של ממש, המשכיות וקיבעון, הענף התחרותי זקוק לתרבות הפנאי בדיוק כפי שעצם קיומה של תרבות הפנאי זקוקה לענף התחרותי.

מנצחי התחרות שנערכה בצומת מגידו ביום שישי.
• אפרוחים: אמיר חציר
• קטקטים: עמית לם
• ילדים: ינאי גלן
• קדטים" אורי לאונציני
• ספורט נשים: אדווה גלבוע
• מסטרס עד גיל 35: יותם פייביש
• ג'וניורס: גיא זסלר
• עילית: שלומי חיימי


שלומי חיימי חוגג ניצחון. מימין גיא גבאי (מקום שני) ומשמאל גיא זסלר שסיים שלישי וניצח בקטגורית הנוער