תשעה שבועות אחרונים של שכרון חושים. עלייה בנפחים, עלייה בשעות האימונים. רמת חמצון גבוהה, השרירים מתייצבים ומתחזקים, ההיקפים קטנים, מתחטבים ומתהדקים
מאת:הילה לביא
שעות הריצה הופכות לארוכות יותר, מאתגרות יותר, מרגיעות יותר. המסלול מתארך וכבר לא פשוט להכלה. כבר דורש הכנה מקדימה של שעות שינה, ביגוד, מזון, שתייה, מוזיקת רקע, ולא פחות חשוב תמיכה נפשית וגם חברה.
רק לפני מספר שבועות לא הטרידה את מחשבותיי השאלה היכן ארוץ היום? לא היה לי צורך בכך…כשהתכנית דורשת פחות משעתיים ריצה, גם מסלול מעגלי אשר חזרתי עליו מספר פעמים לא הפך שגרתי, לא שחק אותי, לא עייף, לא נמאס עליי.
ואילו עכשיו.. .אני מחפשת עניין. אתגר. מסלול שטרם עשיתי, שטרם חוויתי. כזה שיגרום לדרך הארוכה שעליי לעבור, להיראות קצרה יותר, להרגיש קלה יותר, להפוך למהנה יותר. כבר אי אפשר פשוט לקום מהמיטה, לנעול נעליים ולצאת החוצה. וכשמתחילים לחפש, מגיעים למקומות נפלאים. מסלולים יפים ונוחים שכל כך מתאימים לרצים. אחרי כמה ניסיונות במסלולים שונים הבנתי שפארק הירקון הוא האידיאלי ביותר עבורי לריצת נפח ארוכה של מעל שעתיים.
ראשית, אינני זקוקה לחגורת מים בזכות כל הברזיות שפרוסות בדרך. בשעות הבוקר הפארק מלא ברצים, הולכים, רוכבים, וגם כאלו שעל מחצלת בנחת רובצים. חוויה צבעונית לעיניים, ערבוב של ריחות ומוזיקה באוויר. הדרך מרוצפת או סלולה (לא שטח) ומאפשרת לי לשמור על יציבות בריצה, שמירה על הזמנים וגם הקרסול שלי מרגיש לי נוח ולא מתנדנד בדרך.
אם תופס אותי מזג אוויר גשום, אני לא מוצאת את עצמי עם שתי משקולות בוץ על כפות הרגליים ומקפצת מעל שלוליות. יש תמיד נקודת מחסה שאפשר להסתתר בה במקרה של גשם חזק ממש, ולהמשיך את הריצה בהנאה מבלי לחשוב על החולצה הרטובה. תמיד על קו החוף בן הנמל לתל ברוך, אני שואלת את עצמי "למה אני לא באה לכאן יותר?" יש משהו קסום ומרגיע באוויר הים, בחול הצהוב, ברחש הגלים שהופך את הריצה לרציפה ונעימה יותר. ואם הרוח קרירה, השמיים אפורים והים סוער, חווית הריצה מתעצמת ותחושת הסיפוק אדירה.
מרוץ אייל ורוחות מלחמה
ערב שישי לפני המרוץ, 80 ק"מ מקו הרקטות, מתנהלת במציאות אחרת משל חבריי הרצים הספונים בביתם בדרום. עסוקה בבישולי השבת, הכנות אחרונות למרוץ ללא דאגות נוספות.
לאט לאט מתחילות להגיע ידיעות שונות מהדרום. בפייסבוק מספר חברים מעדכנים על קבלת צו 8 ומסירת מספרי ההשתתפות למרוץ. וככל שהשעות עוברות ואנו מבינים את כמות המגויסים, אני תוהה האם בכלל יתקיים המרוץ, ואם כן באיזו מתכונת? מקפידה להתעדכן ולעקוב עד אור ראשון של בוקר השבת.
זו הפעם הראשונה שלי במרוץ אייל. עד היום הקשבתי אחוזת קנאה לסיפוריהם של חברי על המרוץ המושקע, האיכותי, האווירה, המסלול הטריקי והמאתגר, ההפנינג בסוף… והנה זה הגיע.
הילה וחנה צילום: שוונג
מתעוררת מוקדם כדי להספיק לארגן ארוחת בוקר ונשנושים לילדי ולעודד שיגיעו להמתין לי על קו הסיום. מנערת מהמיטה את מור, חברתי הטובה מקבוצת הריצה שלמרות הנקע ברגלה החליטה להצטרף ולתעד דרך העדשה את הדרך של כל חברי הקבוצה. קפה קטן, נשנוש מתוק ויוצאות לדרך.
מתקרבות אל נקודת הזינוק, אווירה של חג באוויר. חייבת לציין לטובה את השילוט בדרך, את הארגון של מתחם הכינוס, נקודות החלוקה שהותאמו לכמות הרצים ללא תחושת עומס ודוחק, וכמובן הדוכנים המקסימים שנפרסו על הדשא. בשבת הזו הצבע האדום ששרר בכול מקום ריגש וחימם את הלב.
עידוד ודרבוקות
רחבת ביה"ס התמלאה מרגע לרגע ברצים, המון פרצופים מוכרים, אנרגיות טובות באוויר, חיוכים מכל עבר. וחבורת צלמים חביבה שדאגה לצלם ולשמר את ההתרגשות והשמחה.
היעד שלי לתחרות זו 1:25 שעה. יוצאת להתחמם בריצה קלה של 20 דקות ותרגילי גמישות דינמיים, תוך כדי הריצה חושבת על המסלול, על הריצה, על תנועות הגוף, חיתוכי הזמן, העלייה בסוף, קו הסיום.
המתיחות שלפני. צילום: מור אבן
יריית הזינוק. יוצאת אל הדרך, הלב דופק בחוזקה עדין מההתרגשות ולא מהמאמץ. נחש ארוך של רצים מאושרים, צבעוניים, יפים, נמרצים וחייכניים. בצדי הדרך ממתינים לנו תושבים חביבים שלבטח הפרענו למנוחת השבת שלהם, ועם זאת דאגו להגיע לעודד ולתמוך.
מקפידה להביט בשעון ולשמור על הקצב המתוכנן, שומרת על תנועת הרגל והיד. לאט לאט נכנסת לקצב השיוט שלי. הראש נקי ממחשבות וכמו מכונה משומנת היטב פשוט רצה. מרימה את הראש, מחייכת ומתקדמת. חולפת על פני האנשים, רצה בהנאה בתוך הפרדסים, בין העצים עמוסי פרי ההדר והאפרסמונים. אני רק בקילומטר החמישי וכבר פוגשת בדרך מולי את הקטנוע שמוביל את ראשוני הרצים בדרכם חזרה. חושבת לעצמי איזה כוחות, איזו יכולת מדהימה! ואני… אפילו לא בחצי הדרך לנקודת המים השנייה.קולות הדרבוקות ושירתם השמחה של המתופפים חודרת לנשמה, וכמובן שהמנגינה נצרבת בזיכרון וממשיכה לזמזם כבר עד סוף הריצה. מרגישה מצוין! חוצה את נקודת ה10 ק"מ לאחר 52 דקות, מאושרת ממש. ממשיכה לחשוב על הקצב. על התנועה.
צילום: אודי אשכנזי
ואז מגיעה אל העלייה…
נלחמת ברוחות החזקות ונעזרת בתנועות הידיים. מרימה את הראש, מביטה אל הקצה ודוחפת קדימה. הרגליים מזכירות לי את קיומן, מרגישות מעט כבדות, ואני נלחמת ממשיכה ודוחפת.
פוגשת בכיכר האחרונה את ליאור המאמן שלי שמצליח לחבק ולעודד עם מילה חמה שעוטפת. ממשיכה ומתקרבת אל קו הסיום. מביטה סביבי ומחפשת בין עשרות האנשים את פרצופם של ילדי.
צילום: מור אבן
וככל שמתקרבת אל קו הסיום, האנרגיות עולות והריצה הופכת למהירה יותר ומשחררת. שומעת מרחוק את השריקה המשפחתית שלנו, מביטה הצידה ורואה את המבט השמח והגאה של ילדיי.
חוצה את קו הסיום בשמחה קטנה של ניצחון אישי.
השעון נעצר. 83 דקות מאתגרות. אנחת רווחה ענקית. גם את זה עשיתי למרות הכול!
ומתוך ההתרגשות והשמחה, מציפות אותי דמעות מלוחות וחמות שרק החיבוק של עודד מצליח לעצור. מתאוששת מהר ומצטרפת אל החגיגה הגדולה על רחבת הדשא המאורגנת בקפידה.
כל כך נהניתי במרוץ הזה. תחושה ביתית חמה עטפה אותי מרגע ההגעה לנקודת הכינוס ועד דריכתי על קו הסיום. יום מאושר ומיוחד במינו.
הילה ומור. צילום: צחי קוטק
ומה עכשיו?
פני קדימה. חצי מרתון עמק המעיינות הוא נקודת הציון הבאה בדרך אל המטרה הגדולה.
ולסיום, אי אפשר להתעלם מהימים האחרונים והרוחות המנשבות במדינתנו הקטנה.
תפילה של לאה גולדברג שאותי תמיד מרימה, מילים אוהבות וממלאות תקווה.
שנדע רק ימים שקטים ובשורת טובות לכול:
למדני אלוהי
ברך והתפלל
על סוד, עלה קמל
על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות לחוש לנשום
לדעת לייחל להיכשל
למד את שפתותי
ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך
עם בוקר ועם ליל
בהתחדש זמנך
עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי
היום כתמול שלשום
לבל יהיה עלי
עלי הרגל
לדעת לייחל
להיכשל להיכשל
21.11.2012
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
