בסוף השבוע האחרון התקיימו כמה אירועי ספורט המוניים. היו גם ביטולים של כמה. ושוב עלתה השאלה “האם צריך לשמור על שגרת אירועי תרבות בעת מלחמה?”
מאת:יאיר בן עמי
ניסיוני הביטחוני מסתכם בשלוש שנות שירות סדיר ועוד כמה שנים במילואים. לא משהו שמעניק לי רקע הולם כמקבל החלטות הניהול מלחמה. לעומת זאת, אני די אוהב את החיים, עליהם אני מאוד רוצה לקחת אחריות ובכלל זה לקבל החלטות אישיות.
בסוף השבוע, אחרי כעשרים שנים, שוב הצטרף גוש דן למשפחת האזורים המופגזים. למרות זאת התקיימו בו (כמעט) כל אירועי הספורט במתוכנן. סימני השאלה לגבי ביטחון המשתתפים, בוטלו על ידי סימני קריאה מגובי כיפת ברזל. עיקרון "שגרת חיינו לא תיפגע" נשמר.
במשחה פוסידון התארחו ילדים מהדרום ובטוח שהם העדיפו את החוויה הזו על פני שגרת הטילים הנורים על בתיהם. שוחחתי עם כמה שהגיעו מהדרום המופגז למרוץ אייל בשבת וכולם הביעו שמחה על קיומו. למרות זאת לא יכולתי להניח בצד את השאלה על קיומם של אירועי ספורט המוניים, במהלך מלחמה בכלל והפגזות בפרט.
יש לנו, הישראלים, תכונה מובנית של "הכל יהיה בסדר". היכולת שלנו להתמודד עם מה שלא כל כך בסדר מוגבלת מאוד. כשמשהו משבש את ה"הכל בסדר" אנו מקימים וועדות חקירה, ואלו כמעט מעולם לא מיצו הליכים מול אשמים האמיתיים.
גישת ה"הכל יהיה בסדר" וההתרגלות לסבבי לחימה, מקהים את שיקול הדעת בכל הקשור לשמירה על שגרה בישראל. מכאן גם מאוד קשה לנו לבטל אירועי ספורט המוניים כשהתותחים רועמים והנה אני כבר שומע את הדרישה לשתיקתן של המוזות. אולי נכון יותר להגדיר זאת בקלות של ההתעלמות ממצבים הכוללים סכנה וקיום שגרה.
סוף השבוע עבר בשלום, בכל הקשור לאירועי הספורט ההמוניים. בבלומפילד שיחקו למרות מקרה של אזעקת אמת, במרינה הרצליה שחו ללא הפרעה וברמת השרון רצו אלפים, שהוכיחו אי וויתור על שגרה, למרות אזעקה שנשמעה בעיר ערב המרוץ.
העובדה שהכל עבר בשלום מאוד מפתה להניח בצד, אפילו להתעלם, מהצורך האמיתי בדיון על שמירת שגרה בכל מחיר ומול כל אחוזון של סיכון. השאלה היא לא על איך עברו האירועים בסוף השבוע של הלחימה, הפגזות על מרכז הארץ. זו שחייבת להישאל היא האם הסיכון שווה את שמירת השגרה?
כדי לחדד את השאלה צריך לחשוב על הגרוע מכל- במקרה של פגיעה, ולו המזערית, במשתתף אחד, האם זה שווה את שמירת השגרה? עוד יותר מכך צריך לשאול מי בעצם אחראי על קיומה של אותה שגרה? הרי ברור כי במקרה של אותו אחוז מזערי שמשהו כן היה קורה לא היה קם מישהו ומתנדב לקחת אחריות.
טור זה לא בא לקבוע האם נכון או לא נכון היה לקיים את האירועים. אי אפשר להתווכח עם העובדה שכולם שבו הביתה בשלום. כל אחד אחראי על שגרת חייו…בעצם, כבר שנים רבות מדיי זה לא נכון בכל הקשור לשגרת החיים של תושבי הדרום. בכל הקשור לשגרת החיים של כלל תושבי ישראל היה אפשר ללמוד על עצמנו הכי הרבה מהתבטאויות, שנשמעו בשבת האחרונה, מפיהם של אישים מהכדורגל הישראלי.
מצד אחד, עמד איתן, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון. היו"ר אמר כי לאחר התייעצות עם כוחות הביטחון הוא יכול לקבוע כי זה לא הימור לקיים משחק בבלומפילד. לדעתו כיפת ברזל מעניקה ביטחון של 100% והוא לא מתבלבל מול העובדות. את העובדה כי השיקולים המסחריים שמו בצד את שאלת ביטחון המשתתפים (קהל ושחקנים) הוא הוסיף במלמול רפה וחסר משקל ראוי.
מהצד השני עמד המנהל הספורטיבי של מכבי תל אביב, ג'ורדי קרויף. האיש שבא מספרד, להציל את האימפריה השוקעת, אמר כי הוא לא מבין למה מתעקשים לשחק תחת הפגזות ותהה על הטעם בקיום משחק באווירה כזו. הספרדי-הולנדי גם היה מספיק כנה כדי להעיד על עצמו כי הוא רק כמה חודשים בישראל וכנראה אינו "האדם האידיאלי לענות על השאלה" אם לקיים משחק.
אני חשבתי רק על דבר אחד- האם העובדה שישראלי הפגין את ה"הכל יהיה בסדר" מול התהיות של הספרדי-הולנדי, לא מעידה עלינו יותר מכל?
