חיצונית, קשה לנחש שאני "בפציעה". בתחילה, היה לי קשה להודות בכך וניסיתי להתעלם. אולי היא תחלוף מעצמה. הרי איני מגובסת, ואין כל סימנים חיצוניים. הכול מינורי ופנימי
מאת:יעל שמש
פציעה
כאב מציק במותן כסל, כאב המתגבר בריצות מהירות. הסימנים הופיעו כמה ימים לפני מרוץ סובב עמק, ומשום מה ראו כי טוב והחליטו להתנחל. בשל הפציעה, רן שילון מורה לי כעת לרוץ רק ריצות איטיות, בדופק נמוך. כדי לא לחוש מתוסכלת, אני מנסה למצוא את הצד הטוב או המשעשע שבפציעה. ביום שלישי לפני שבועיים, באימון באצטדיון, העיר רן בטון תקיף לחבורת הרצים, בזה אחר זה: "מהר יותר! מהר יותר!".
"בעדינות", אמר כאשר עברתי אני לידו, והפעם בקול רך יותר, שהרי כיצד אפשר להורות למישהו לרוץ בעדינות, בלי לרכך את הטון? בעוד כולם רצים ומתאמצים, לי היה זמן לחייך לעורב שעמד בשלולית שנקוותה במשטח בטון שעל הדשא, ושתה ממנה לרוויה. בסיום האימון, כאשר רן אמר לכולם לחלוץ נעליים ולרוץ ריצת שחרור על הדשא, תהיתי אם גם אני אמורה "לרוץ ריצת שחרור מריצת השחרור" שרצתי לאורך כל האימון.
מרוץ נייקי – "פשוט תיהני"
בשל הפציעה כתב לי רן בתכנית האימונים ב-30.11, באשר לריצת נייקי: "easy, just have fun". לוּ היה כותב לי שעדיף לוותר על המרוץ, הייתי מוותרת עליו (על המרוץ). זהו לי מרוץ נייקי שני. לפני שנה רצתי את מרוץ נייקי הראשון בחיי, שהיה למעשה המרוץ הראשון שרצתי אי-פעם. כמה התרגשתי לקראתו! כעת מרוץ נייקי הוא חוויה חביבה לקטוף בדרך, אבל המטרה היא מרתון ירושלים. לשמחתי רן אינו סבור שעלי לוותר על המרוץ.
ביום המרוץ יצא לי לרוץ פעמיים לאוטובוס, וחשתי היטב את הכאב ברגל באותן ריצות קצרות. גם כאשר אני רצה לאימון אני חשה כאב, ואני מרגישה שאני ממש צולעת, אף שייתכן שזו רק תחושה סובייקטיבית.
פגישה עם מירב "ליד השירותים"
האיש היקר שלי, יריב, הסיע אותי למרוץ בקטנוע שלו. הגעתי מוקדם, בשעה 19:00. לשמחתי, אני מכירה מישהי לחוצה לא פחות ממני להגיע בזמן, הלוא היא חברתי מירב, אף היא מ"אנדיור". התקשרתי אליה והתברר שאכן, היא כבר בסביבה. גם מירב מתמודדת עם פציעה ממושכת למדיי, אך נראה שהיא כבר מתחילה להיחלץ ממנה.אמי חינכה אותי ואת אחיי שלפני כל נסיעה יש לבקר בשירותים, בין אם צריך ובין אם לאו. ריצה נכנסת אצלי לאותה רובריקה, ולפני כל מרוץ אני מבקרת בשירותים. בדרך כלל יותר מפעם אחת, ללא קשר לשאלה אם אני חשה בכך צורך אם לאו. והפלא ופלא: תמיד יש לי מה לתרום לאסלה. חברתי, כרמית, שרצה לאחרונה את המרתון הראשון בחייה באמסטרדם (בהצלחה רבה, אם מותר להתגאות בהצלחת חברה), סיפרה לי שהיא רצתה ללכת לשירותים, אך חברה אחרת מהקבוצה שכנעה אותה שכדאי לבקר בשירותים מאוחר יותר, במועד קרוב יותר למרוץ. אולם
חיוך גדול לפני המרוץ: שרון, קרן ועידית. צילום: עדי כהן
מאוחר יותר הביקור הזה לא הסתייע, וכך היא החלה בריצה בשלפוחית מלאה, וסבלה מכך כל עשרת הקילומטרים הראשונים. לי זה לא יכול היה לקרות. הייתי הולכת כאשר חשתי בכך צורך, והולכת פעם נוספת לפני המרוץ. כך שראשית חוכמה, לאחר שהגעתי לכיכר רבין, ביקרתי בשירותים, שהיו עדיין פנויים באותה שעה מוקדמת. לאחר מכן התחלתי להתקדם צפונה לחפש את מירב במקום ששיערתי שתהיה. הלמות התופים באזור ההוא הבריחה אותי חזרה לאזור שדרות ח"ן. התקשרתי שוב למירב וקבענו להיפגש במקום אסטרטגי, "ליד השירותים". רק לאחר מכן התברר לי ממירב שהיו עוד אזורי שירותים בכל המתחם. אבל איכשהו היא מצאה אותי (לאחר שניצלתי את ההמתנה באזור לגיחה זריזה נוספת להורקת נוזלים), ופנינו לשדרה ברחוב שדרות ח"ן, שם אמור היה להתקיים חימום של קבוצת אנדיור עם רן שילון.
פגישה עם חברי הקבוצה
חברים מהקבוצה החלו להגיע, ומירב ואני שמחנו לכל פנים מוכרות שנוספו לסביבה. היה זה בעבורי הבדל משמעותי לעומת המרוץ בשנה שעברה, שבו לא פגשתי אף אחד שהכרתי. נחמד לבלות את הזמן שלפני המרוץ עם חברים. התפלאנו כאשר הגיעה השעה 19:30, השעה שבה אמור היה להתקיים החימום, ורן לא הגיע. אין זה ממנהגו לאחר. לפתע הגיע אחד החברים מהקבוצה לשדרה לעדכן אותנו שרן וחברים נוספים נמצאים במקום אחר מזה שבו המתנו. מובן ששמחנו לפגוש את כולם. ומה עם החימום? "עשו עשרים פעמים סמוך קום, ומי שחשובה לו התוצאה – שיעשה שלושים", אמר לנו רן. שְכח מזה! ראיתי שהחברים שולפים מצלמות (גם זה סוג של חימום), אך לא התעכבתי לצילום ולפיכך אין לי תמונה מהמרוץ. העדפתי ביקור נוסף בשירותים, שהרי הזמן דחק והתקרב לשעת ההזנקה שלי. כבר הבהרתי את עמדתי בנושא. (ובהזדמנות זו תודה למתניה, שאסף אותי טרמפ לאימון הקבוצתי בשער
חברי "אנדיור" בתמונה קבוצתית לפני המרוץ. צילום: עדי כהן
הגיא, וניאות לצאת חמש דקות לפני הזמן כדי שאספיק לבקר בשירותים לפני האימון). בריצה קלה הגעתי לשירותים. אאוץ'! שוב כואב! ומדובר בריצה קלילה! מה יהיה במרוץ עצמו? הדאגות באשר למרוץ ולכאב התחלפו בדאגות חדשות למראה התור הארוך לשירותים, שדרש המתנה ממושכת. בשל הביקור בשירותים, איבדתי את סוניה ואת אישהּ, דוד, שנרשמו אף הם למקצה שלי (B, כתומים). חבל. קיוויתי להמתין אתם להזנקה ולכל הפחות להתחיל את הריצה לצדם.
התכנסות בנקודת הזינוק
ההתרגשות מתחילה עם ההגעה למקום הזינוק. "20,000 רצים ירוצו השנה", מכריז הכרוז, "ומתוכם כמעט שליש, 6,000, נשים". נחמד. אין ספק שהשתתפות נשים בתחרויות ריצה נמצאת במגמת עלייה. מרהיב לראות את המספר העצום של המשתתפים בחוויה הספורטיבית הזו. רק חבל שנייקי בחרו השנה בחולצה שחורה. הצבע השחור נבלע בחשיכה, לעומת הצבע הצהוב, של חולצות השנה שעברה, שזהר באפלה. מראה הגשר הנשטף בצהוב בשנה שעברה לא חזר על עצמו השנה. מלבד זאת, שחור אינו צבע פרקטי לריצה במדינה שטופת שמש כמו ישראל. אני מתנחמת במחשבה שממילא לא אלבש את החולצה הזו בעתיד. השרוולים קצרים מדי, לטעמי.
ריצה כואבת
והנה, יוצאים לדרך. כמובן שצפוף. אולי מוטב שכך. ממילא עדיף שלא ארוץ מהר. התברר שלא כל מי שרשם את עצמו למקצה אכן שייך לו. יש שעוברים להליכה כבר בקילומטרים הראשונים וחוסמים את הדרך לרצים. הכאב בהחלט מציק. אני יודעת שאסיים, רק לא יודעת באיזו תוצאה.
קו פרשת המים
את השינוי חשתי בחדות בקילומטר החמישי. לפתע נרגע הכאב ונשאר סטאטי ורדום למדיי. התחלתי ליהנות מהריצה וחשתי שהרגליים קלילות. החלטתי לחרוג ממנהגי. יש לי נטייה לא תחרותית, שאם אני רצה אחרי מישהו, אני כביכול מקבעת את הסדר הזה בתודעה שלי, וממשיכה לרוץ אחריו, ורק משתדלת שהוא לא יגדיל את הפער בינינו. הפעם החלטתי לשעשע את עצמי במטלות קטנות. כל פעם החלטתי על מישהו אחר שאותו עלי לעקוף, ורצתי כדי לעשות זאת. לעתים המטרה הייתה לנסות להיצמד למישהו שהקצב שלו היה מהיר משלי. זה עזר להעביר את המרוץ ביתר מהירות (תרתי משמע, גם מבחינת זמן פיזיקאלי וגם מבחינת זמן פסיכולוגי, תודעתי). הקושי נבע מהצפיפות ומהצורך למצוא את מסלול הריצה שבו יהיו פחות מחסומים. בסופו של דבר סיימתי את המרוץ לאחר 52:37 דקות. שיפור הזמן ממרוץ נייקי הקודם שלי (57 דקות, אז הצהרתי על זמן משוער של שעה ויותר), גם אם לא שיפור שיא לריצת 10 ק"מ. אבל שימח אותי לגלות שאני בכלל יכולה לרוץ במהירות סבירה, לגבי עצמי, למרות הפציעה.
בקבוק למזכרת
מלבד המדליה, שמחתי לקבל בסיום בקבוק שתייה "מהדורה מיוחדת – Nike Nightrun Tel Aviv 2012". בשנה שעברה גם כן קיבלתי בקבוק דומה, והתכוונתי להמשיך להשתמש בו ולשמור עליו למזכרת, אך לא הגנתי עליו כהלכה והמים קילפו את עטיפת הנייר מעליו. הפעם כבר אדע לכסות את עטיפת הנייר בניילון. ראיתי שגם חילקו קרטיבים, וייתכן שחולקו עוד דברים טובים, אך לא התעכבתי, אלא מיהרתי לרידינג, לתפוס את קו 55 לקריית אונו. קפיצה מעל גדר כדי להגיע לרחוב – אאוץ'! כואב…
"בגלל המרתון הזה!"
אוי, א-ברוך. ברידינג נאמר לי שבגלל המרוץ האוטובוס שינה את מסלולו ואינו יוצא מהתחנה אלא מרכבת מרכז. למזלי, לא חלף זמן רב והצלחתי לתפוס מונית. נהג המונית הסביר לי, שזו תהיה נסיעה ארוכה (שתתומחר בהתאם) כי "כל הרחובות סגורים. בגלל המרתון הזה, שהיה היום!".
3.11.2012
יעל שמש – יעל שמש – מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, פעילה למען בעלי-חיים ובעלת הבלוג טבעונית למרחקים ארוכים.
הבלוג של יעל שמש- כאן
