זה היה רגע מכונן, הרגע החזק שאנצור בזכרוני מהשתתפות במקצה האולטרא למרחק 100 ק"מ: העייפות מורגשת, מעט תשישות, אני בק"מ ה-87, אומר לעצמי "עוד 13 ק"מ ומסיימים", שומר על קצב טוב, בזמן זה של הריצה אני שם לב שאין אף רץ לפניי וגם לא מאחוריי
מאת:עידן אמזלג
מנסה להיזכר, שואל את עצמי האם טעיתי בדרך, משכנע את עצמי שלא, בינתיים ממשיך לרוץ, ומתחיל לטפס במעלה הגבעה. הזמן חולף ושוב מהרהר, אומר לעצמי שאני לא בטוח שזו הדרך. "יכול להיות שהתברברתי?" ,שואל את עצמי. ושוב משכנע את עצמי שלא, מחליט לטפס את כל העלייה הקשה ואומר לעצמי כשאגיע למעלה אתצפת ואחפש רצים נוספים. מגיע למעלה מותש, מסתכל ימינה ושמאלה – אין אף רץ.
בסיבוב השני
לאן נעלמו כולם?
צועק – אולי מישהו ישמע. אין קול ואין עונה. מחפש רצים,בתוך תוכי יודע שטעיתי בדרך. מקפץ בין הקוצים בתקווה לראות מישהו. דממה, רק נוף סביבי ושקט מוחלט, שום זכר למרוץ. "אני לא מאמין שהתברברתי". עצם התחושה של איבוד הדרך לקחה ממני כוחות מנטליים (עקב טיפוס של 2.5 ק"מ), מצד אחד, אך החדירה בי כוחות פיזיים. התחלתי לרוץ חזק, העייפות פגה לה כאילו לא הייתה. מסתכל על השעון,17 דק' בזבזתי על מנת לטפס את העלייה. משכנע את עצמי שארוץ חזק בחזרה, יורד את הירידה ורץ כל הדרך חזרה לנקודה שבה אראה רצים אחרים. כולי תקווה שלא אצטרך לרוץ הרבה, אך אני רץ ולא רואה אף אחד.
לאחר מספר דקות אני רואה את הרצים, אני לא מאמין שהתברברתי ושאני נמצא הרבה יותר רחוק ממה שחשבתי. ממשיך לרוץ מסתכל לכיוון הרצים, כעוס ומאוכזב שאיבדתי זמן יקר בריצה, ואז מוצא את עצמי משתטח על הקרקע… רגליי נכנסו בגזע עץ ונפלתי, מנסה לקום ולא מצליח. הגוף כולו התכווץ חזק. שוב עוברות מחשבות, מחשבות של תסכול. "אני לא מאמין שזה קורה לי" אני אומר לעצמי. אני קם ומתחיל ללכת, מבואס ומיואש, ולמרות שאני מנסה להחדיר מחשבות חיוביות אני לא מצליח. פתאום אני רואה רצים רבים שעקפתי ושעקפו אותי בחזרה, חוזר על אותו משפט "אני לא מאמין שהתברברתי" . זהו, אין לי כוח לרוץ.
השלבים הראשונים של ההתייבשות
לא יכול להמשיך
ממשיך ללכת , מנסה לשכנע את עצמי לרוץ, אך לא מצליח. אצבעות רגליי כואבות ואני עוצר ויושב. רצים ניגשים לשאול אם אני בסדר ואני אומר לכולם בייאוש שכן. מוריד את הנעל, רואה שאצבעותיי התנפחו, שם פלסטרים, קם וממשיך ללכת. השעה 10:20 בבוקר, בלב אני אומר לעצמי שעד השעה 11:00 הייתי אמור לסיים את המרוץ. מנסה לרוץ, חם לי ואני בלי מים, מפחד להתייבש, לכן לא יכול להגביר את הקצב. מגיע לתחנת המים לאחר 40 דק', מיובש וחסר כוחות, פיזיים ומנטליים.
יושב על כיסא, שולח הודעה לאשתי "אני לא יכול להמשיך". גופי כאוב , סימני שפשוף בידיים וברגליים ,קר לי ואני רועד. מבין שהתייבשתי, שותה מים , לוקח 2 כדורי מלח ואוכל. זהו, נגמר , אני לא אסיים את הריצה, אין סיכוי שאני אקום ואמשיך לרוץ עוד 12 ק"מ, אני לא יכול לרוץ. אם אלך ייקח לי לפחות שעתיים, הגוף לא יחזיק מעמד, אני אומר לעצמי. מחשבות רבות של תסכול, אכזבה, וייאוש. רופא בשטח ניגש אליי, בודק אותי אומר לי שאולי כדאי לי שהוא ייפנה אותי, אני לא מסכים, לא יכול להשלים עם העובדה שאני "נכשל" ולא אסיים את המרוץ, ולא משנה מה הסיבה!
בכוחותיי האחרונים
לאחר 20 דק' אני מחליט לקום, מסמס לאשתי שמחכה לי כשני ק"מ ממני, שאגיע אליה ברגל, אני מתחיל ללכת, בקושי הולך, מתלווה אלי רץ נוסף של 100 ק"מ שמנסה לחזק אותי, ממשיך ללכת, לאחר מספר דקות אני אומר לעצמי – אולי אנסה לרוץ קל. לאט לאט מתחיל לרוץ, לא נותן לתחושת העייפות והכאב להפריע לי, חושב רק להגיע לאשתי, וככל שחולפות הדק' אני אוגר כוחות נוספים (המלחים והסוכרים תורמים להתאוששות). מתחיל להגביר את קצב הריצה, רואה ברקע את אשתי, אני מתמלא דמעות, ומחליט באותו הרגע, אני רץ עד הסוף, ומסיים…
ההתחלה והסוף לא חשובים כל כך. את הרגע הזה אנצור יותר מכל. בכל יום אני מאמן לקוחות רבים, שבאים אליי על מנת שאעזור להם להרגיש טוב יותר עם עצמם ולהיות בריאים. בכל יום אני רואה את הקושי שלהם עם ההתמודדות המתמשכת, עם הרצון לרדת במשקל, עם השגת המטרות שהציבו לעצמם, עם הציפייה לשינוי המהיר וקבלת הפרי על ההשקעה.
דמיינו את המטרה
המסר שאני רוצה להעביר לכל אחד ואחת מכם, הציבו מטרה, דמיינו אותה, דמיינו אותה בכל יום, דמיינו אותה בזמן שאתם יושבים ורואים טלוויזיה, כשאתם יושבים בבית קפה, כשאתם רצים, כשאתם ישנים. אם תצליחו כל הזמן לדמיין אותה ,סימן שאכן אתם רוצים להשיג אותה. הציבו מטרה גבוהה ואולי בלתי אפשרית בעיניכם. אל תפחדו, דמיינו את ההצלחה של השגת המטרה, דמיינו את תגובת החברים והמשפחה וחברים לעבודה כשתשיגו אותה, דמיינו את התחושות שלכם: הצחוק, הבכי , ההתרגשות כשתשיגו אותה, דמיינו את "קו הסיום" אם זה בריצה, או בתחרות, או בירידה במשקל, או בעסק החדש שאתם רוצים לפתוח.
אין הבדל בין לרוץ 5 ק"מ ל 10 ק"מ למרתון או ל 100 ק"מ, אין הבדל בין לעשות "איש ברזל" לבין לרדת במשקל 15 ק"ג ולשנות הרגלי חיים, כל אחד ואחת והמטרה שהוא מציב לעצמו. הדרך להשגת המטרה חייבת להיות קשה, אבל היא אפשרית. כך תטפסו על הפסגה הראשונה, אבל אני מבטיח שברגע שתטפסו על הראשונה, תקבלו תיאבון ותרצו לטפס על השנייה (גבוהה יותר).
בסיום המרוץ
אני תמיד אומר, הדרך היא החשובה. למדו להתבונן בה וליהנות ממנה, כשמסתכלים מלמטה על הפסגה זה נראה בלתי אפשרי, אבל כשמתחילים לטפס מגלים שלא תמיד השבילים קשים, וגם אם יש קושי, נמצא את הדרך לעקוף אותו. כשנגיע לפסגה, נראה שהנוף מלמעלה הרבה יותר יפה.
21.10.2012
עידן אמזלג – בעלים של סטודיו 2aim,סטודיו לכושר, תזונה, יוגה ואיזון שלדי.
רץ למרחקים זה נכון לחיים, זה נכון לעבודה, זה נכון לזוגיות, זה נכון לריצה וזה נכון לכל מטרה שתציבו!!