לפני מספר ימים התקשר אלי עורך האתר יאיר בן עמי, אותו אני מכיר מזה מספר שנים, והציע לי הצעה שיכולתי לסרב לה, אבל לאחר התלבטות החלטתי לנסות ולהרים את הכפפה, את האתגר, בכתיבת פוסט שבו אנסה לשקף ולשתף אתכם הקוראים בדרכי ליעד הספורטיבי אותו הצבתי לעצמי – ישראמן 2013, או שנקרא לו 226 צעדים להגשמה עצמית?
מאת:עדי דויטש
את דרכי כרוכב התחלתי אי שם בתחילת שנות ה-2000, מיד לאחר חזרתי מהמשחקים הפראלימפים בסידני, בהם השתתפתי עם נבחרת ישראל בכדורעף. במהלך שנות הרכיבה הייתה לי הזכות להשתתף בלא מעט תחרויות בינלאומיות ואליפות עולם, זאת כמובן במסגרת הסבב של איגוד האופניים בישראל.
אין ספק שהחיבור לאופניים גילה לי עולם קסום, מהנה ומאתגר וששאבתי ממנו כוחות עצומים. חשתי שהענף הספורטיבי הזה מאפשר לי להיות חלק מכם, חלק מהתחרות, חלק מאימונים. חשתי מחובר וכמו שאני אוהב לומר בביטוי הממצה "עם המגבלה בתוך הקהילה".
עדי דויטש
תרומה עצומה להשתלבותי היא התמיכה לה זכיתי מרוכבי הדבוקה לה השתייכתי ומחברי לקבוצה בגלגוליה השונים.
עד כאן?
בשנת 2007, שנה לפני המשחקים בבייג'ין, לא הצלחתי לעמוד בקריטריון הישראלי להשתתפות במשחקים הפארלימפים. ניסיתי להשיגו באליפות העולם שנערכה בבורדו. ראיתי את הכתובת על הקיר "עד כאן"!
הבנתי מה שהרבה מאיתנו מבינים, שיש גיל ושלב שבו צריכים לעשות שינוי תודעתי ומעשי, שהוא נגזרת בלתי נמנעת המלווה כל ספורטאי. בעצם קיבלתי החלטה שהנושא הבינלאומי מוצה, אולם כמובן שראיתי את עצמי ממשיך לרכב, להתאמן וליהנות.
לפני כשנתיים שמתי לב (יכול שאז פשוט התפניתי להביט לצדדים?) לפריחה של אנשי הברזל, לתחרויות מאתגרות של המרחק הארוך, ה- LONG DISTANCE, לסיפורים מרגשים, להתמודדות עם מרחקים ארוכים והדרייב להיות שם החל לעקצץ ולהניע אותי. רגע, שאלתי עצמי, ומה איתי?
קראתי מה התהליך עשה למתחרים , את הסיפורים האישיים השונים והתמודדות עם האתגר החלה יותר ויותר לסקרן אותי.
לרוץ בלי רגל
עקב היותי קטוע רגל (מתחת לברך- BK) הבנתי מהר מאוד שהריצה תהווה את המכשלה העיקרית להגשמה. התוודעתי לסיפורים של בעלי מגבלה שנטלו חלק בתחרויות ועמדו בכך. בעברי הספורטיבי שחיתי, האופניים הם ההווה הספורטיבי שלי, כך שתהיתי על ההתמודדות עם המקצוע השלישי – הריצה.
ואז, ממש לפני כשנה, הגיעה אליי שיחת טלפון משלמה נמרודי, שהוא רוכב קטוע (קטיעה גבוהה AK), אותו הכרתי, וסיפר על פרויקט של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF) שהחליטו לטפח פרויקט ראשוני עבורם (עד אז הארגון טיפל רק בחיילי צה"ל) לפעול לשיפור תותבות לנכי צה"ל העוסקים בספורט ולהחזיר יכולות שאולי אבדו עקב הפציעה.
סיום קטע האופניים באליפות אירופה באילת, אפריל 2012
בשלהי 2011 הוזמנו כ-30 נכי צה"ל ליום גיבוש "סיירות " בווינגייט, ולאחר יום בו נבדקו היכולות שלנו התבשרתי כי אכלל בקרב 12 הראשונים. בינואר טסתי לארה"ב – ניו יורק, שם במכון תותבות המתמחה בעבודה עם ספורטאים A STEP AHEAD הותאמו לי תותבות חדשות לרכיבה ובעיקר לריצה, ולאחר כשלושה עשורים בהם לא רצתי קיבלתי שוב את המתנה של יכולת זו, קיבלתי את האפשרות להגשים חלום!
החלטתי לסמן עם הרבה חשש את היעד – השתתפות באירונמן שנה מיום קבלת יכולת הריצה. חשתי שלאחר שנסגרה דלת אחת (משחקים פאראלימפים) נפתחת דלת חדשה עם אתגרים וריגוש חדש.
מיד עם חזרתי ארצה הצטרפתי לקבוצת הריצה של נילי אברמוסקי שהחלה ללמד אותי לרוץ, בצעדים קטנים, למרחקים מדודים ועם הרבה עידוד. במקביל הצטרפתי לקבוצת שחייה מסודרת (מכבי שוהם) בהדרכת המאמן אורי קליימן וכמובן שהמשכתי עם ויקטור באופניים.
טריאתלון ראשון
ועם ההתקדמות בא התיאבון … באפריל התקיימה אליפות אירופה בטריאתלון, הנה נקרתה לי ההזדמנות הראשונה לניסוי כלים, אבל עוד לפני כן, בחודש פברואר, איגוד הטריאתלון ערך תחרות הכנה לנוער ואני באילת מזנק קצת מבויש ודי בודד, כי הוזנקתי עם 3 ספורטאים בעלי מגבלה לבד. הספורטאים בעלי המגבלה מתחרים בספרינט (750 מטרים שחיה ,20 ק"מ אופניים ו-5 ק"מ ריצה). בסיום המקצה שעון העצר נעמד על זמן של 1.24 שעה. טוב, רע לא יודע … רץ לאינטרנט, בודק תוצאות – מה עושים ספורטאים כמותי – ורואה כי התוצאה בהחלט מעודדת אחרי חודש אימון של ריצה וחזרה לשחייה.
לטריאתלט קטוע יש סוג של "טקס" – צריכים להחליף רגליים 3 פעמים בזמן התחרות וצריך לארגן את כל המערכת באופן מיטבי על מנת שזמן ההחלפה יהיה מהיר ויעל ככל הניתן. כשיוצאים מהמים צריך את הפרוטזה של הריצה על האופניים , משם החלפה לפרוטזת רכיבה ולקינוח חוזרים לפרוטזת הריצה – נו, אופרציה שצריך לתרגל וללמוד אבל היי, מי אמר שהולך להיות קל?
לקראת אליפות אירופה,המאמן שי פיפמן נכנס לצוות המקצועי לסנכרן את אימוניי ולחדד אותם. קצב האימונים גבר, שעות האימון השבועיות בהתאם והתחושה טובה. ההגעה לאילת לאירוע ספורט בו נוטלים חלק למעלה מ-1000 אתלטים עושה טוב לראש, לנפש ולאדרנלין. יש סיפוק גדול שבתחרות גדולה משלבים את הפאראטריאטלון, זה מעודד את הספורטאים, חושף אותנו ואת העוסקים בספורט הנכים ומעיד על חברה בריאה היודעת לקבל את השונה בקרבה.בפאראטריאתלון יש 5 דרגות נכות .T1-T6, כש-1 היא דרגת הנכות הקשה ביותר ו-6 הקלה ביותר. אני מצוות ל-5 .לתחרות הגיעו מכל אירופה ובמקצה שלי נדמה לי כ-8–9 ספורטאים.
הזינוק מהמים היה בשעות הצהריים, דבר שלא הקל עלינו עקב החום הכבד. ההפקה אדירה, וההתרגשות והדריכות הרבות התפוצצו עם השמעת יריית ההזנקה והעידוד הקולני של הצוות המקצועי, שכלל את רון בולוטין מנכ"ל ההתאחדות, שלמה איבגי , מיקי עוזאי מארגון נכי צה"ל רוחי – האישה שאיתי חברים מהערבה ואוהדי הנבחרת בכלל היה חשוב.
בסיומה של התחרות שעון העצר נעצר על תוצאה של 1.17 – שיפור משמעותי ביחס לטסט הקודם, קיזוז משמעותי ובעיקר מקום 3 ומדליה באליפות אירופה – אושר וסיפוק אמיתיים. טקס המדליות היה כדרכו מרגש, לעמוד עטוף עם הדגל – קשה לתאר את זה, שמחה אמיתית .
לקראת אליפות העולם
לאחר סיום החגיגות, כדרכם של ספורטאים, מצטנפים וחוזרים לשגרה השוחקת אך המחייבת אימוני ריצה, שחייה, רכיבה. מרחקי הריצה עולים הקצב עולה. התוצאה של אליפות אירופה הקנתה לי מקום באליפות העולם שתיערך בניו זילנד באוקטובר הקרוב – זה מחייב.
אני מוצא את עצמי נרשם לתחרויות ריצה של 10 ק"מ כדי לתרגל ולהתקדם בענף החלש ביותר מבחינתי. במרוץ שוהם כבר רץ 51 דקות, דואתלון ניצנים, טריאתלון ראשל"צ, מרוץ עלם בבת ים 49.40 דקות, וזאת במקביל לתחרויות אופני הכביש שאני כה אוהב. טעם מתוק מדבש לעונה ארוכה היה מקום שלישי באליפות ישראל באופני כביש (ל 105 ק"מ ) בקטגורית הגיל 50+, שבוע בו שני חברי קבוצתי ניצחו – ולדי את מרוץ הפרו ואולג את העלית. בהחלט סיום עונת כביש מדהימה עבורי הן ברמה האישית והן ברמה הקבוצתית.
על קו הסיום- באליפות אירופה באילת, אפריל 2012
ביום א' האחרון (14 באוקטובר 2012) טסנו לניו זילנד, לאליפות העולם שתיערך באוקלנד. ההתרגשות עולה, דריכיות וציפייה לא לאכזב את מי ששלח אותך, את הצוות וכמובן את עצמך. הרצן להצליח ולהגשים עולה!
אז מה צפוי בהמשך? לאחר החזרה מהתחרות – אליפות ישראל בטריאתלון באילת ובינואר מתנת יום הולדת אישית שלי – ישראמן סמסונג 2013!
פרפרים בבטן? יש אמונה שאפשרי – בודאי שיש.
בהמשך אעדכן בתוצאות של ניו זילנד ואשתף אתכם באימונים לקראת ישראמן סמסונג 2013.
אסיים ואומר דבר תודה למשפחתי שאלמלא תמיכתה ואפשורה לא היה ניתן להתכונן לכך, ל-fidF , להתאחדות הספורט ולארגון נכי צה"ל, לצוות המקצועי (שי ,ויקטור אורי) ולמוטי וארז מחברת DAA על תמיכה, העמדת ציוד ומתן הסיכוי להגשים את החלום.
20.10.2012
עדי דיוטש
