סוף השבוע שלי החל בריצה הלילית להכרת המסלול של סובב עמק. שי חזן, האיש שמשקיע לילות כימים על ההפקה העצומה הזו של סובב עמק, מעביר לנו תדריך ואני בלחץ. אני מסתכלת סביבי על כל הרצים הרציניים והמנוסים ומרגישה הכי לא במקום בעולם. ריצה מסוגלת להביא אותי למקומות נפלאים, אבל גם לחשוף בי את המקומות הכי חסרי בטחון והכי חלשים, וזה אחד הרגעים האלו. אני מרגישה חלשה, עייפה ובעיקר… לא שייכת. "מה אני עושה כאן עם כל הרצים הרציניים האלו? מה חשבתי לעצמי?"

יוצאים לדרך, אבי רץ לצידי, מורן מלווה אותנו על האופניים ואנחנו מקפידים לרוץ במאסף, לא להפריע עם האופניים לרצים האחרים. הרגליים שלי עייפות, גמורות, עוד לא סלחו לי על האולטרה מרתון מיום שישי (בינינו, צודקות הרגליים שלי, בכל זאת אולטרה מרתון ראשון, מגיעה התאוששות, לא?) והקצב מרגיש לי גבוה. מורן מעירה שנראה לה שהקצב מהיר מדי, ואני מסתכלת בשעון ורואה 5:25, בהחלט מהיר, לא בדיוק קצב אימון לאולטרה, ואפילו לא לריצת 32 ק"מ (עבורי כמובן, לשאר הרצים זה לא נראה שמזיז).

אבל במקום להוריד קצב, אני מנסה להיצמד לקבוצה, ואבי ומורן שומרים עלי ומזכירים לי שוב ושוב לרוץ בקצב שלי. אנחנו רצים מאחור ואני מרגישה את הבאסה משתלטת עלי. העייפות הפיזית והמנטלית מכל השבוע הזה מביאה אותי למקום לא טוב. אני מזהה את המשבר הזה, מנסה לעשות את מה שאני עושה תמיד, להתמודד לבד, אבל בעיקר מרגישה מבואסת. לא מבינה מה חשבתי לעצמי? מסתכלת על כל הרצים האמיתיים הרחק לפני ולא מבינה איך חשבתי שאני מסוגלת לרוץ 100 ק"מ?

אבל הפעם, בניגוד לאתגרים קודמים כמו איש הברזל, שהייתי לבד עם ההתמודדות הזו, הפעם אבי ומורן איתי. אבי קולט את הבאסה שלי ומעודד, מזכיר לי שאין סיבה, שאנחנו ממש בסדר, ושחשוב שפשוט נרוץ בקצב שלנו. מורן עם השקט שלה, עם הקבלה שלה, מזכירה לי את כל מה שעבר עלי השבוע הזה, עם האולטרה מרתון הראשון, עם הוירוס וההקאות שתקפו אותי בתחילת השבוע, והשעות המטורפות בעבודה לאורך כל השבוע. היא חוזרת ואומרת לי שאני רצה נפלא, בדיוק כמו שצריך, ומזכירה לי שאני אמורה לרוץ שקול ורגוע עכשיו. לאט לאט אני יוצאת מהמקום הלא טוב הזה. מהבאסה. ואני חושבת לעצמי כמה שהאתגר הזה שונה הפעם, בזכות האנשים שאיתי. אנשים טובים באמצע הדרך. אנשים שיודעים לקבל אותי כמו שאני,  ולעודד, ולהיות איתי כל הזמן.

לאט לאט אני מוצאת את הקצב שלי, נכנסת לקרוז-קונטרול ופשוט רצה. אנחנו מגיעים לנקודת אמצע הדרך, פוגשים את שאר הקבוצה שרצה קדימה, עוד קצת הסברים משי על התחנה ועל ההערכות לקראת המרוץ עצמו ומסתובבים. 16 ק"מ מאחורינו, מכאן זה פשוט חזרה הביתה.

"A race is just a race, but a friend who paces you is a friend for life"
(Joseph Franko)

אני עדיין זוכרת את הריצה המשותפת של מורן ושלי בבן שמן, כשסיפרתי למורן בפעם הראשונה שנרשמתי ל-100 ק"מ. מורן התלהבה, בירכה, התעניינה ושאלה המון שאלות על המרוץ, ועל האימונים המתוכננים, ואז חצי שעה אחרי הודיעה לי: "טוב, החלטתי, אם את רצה 100 ק"מ, אני מגיעה ללוות אותך באופניים סיבוב אחד, בעצם שניים". רצנו אז בסינגל, ואני כמעט נפלתי מרוב התרגשות, ומרוב דמעות שבבת אחת הציפו את העיניים.

אף אחת מאיתנו לא ידעה בדיוק במה כרוך הליווי באולטרה מרתון, או כמה קריטי תפקידו של המלווה. אז חשבנו לתומנו שכאישה יהיה לי בטוח יותר לא לרוץ לבד בלילה. אחרי הריצה הלילית הקודמת שלנו, שבה מורן ליוותה על האופניים והתחלנו ללמוד שיש עוד תפקידים למלווים, מורן ביקשה ממני הנחיות לגבי תפקידה כמלווה. וכך, פניתי ל-http://www.ultrunr.com לחפש עצה, ומצאתי שם מאמר מצוין על אמנות הליווי, ושלחתי אותו למורן, שלמדה אותו היטב.

בריצה הזו אני לומדת שוב כמה שלמלווה באולטרה יש תפקיד חשוב ומכריע, ומורן היא המלווה המושלמת. עם השקט שלה, עם הרוגע, עם היכולת לדעת מתי לדבר, ולהגיד בדיוק את הדבר הנכון, ומתי פשוט לשתוק ביחד. כשהעייפות מכל השבוע הזה מתחילה להכריע את אבי ואותי, מורן פשוט תופסת פיקוד. בדרכה העדינה, היא לא מוותרת לנו, מזכירה לנו לאכול, לשתות, לקחת מלחים, ואני אסירת תודה על כך שאני יכולה להתרכז אך ורק בריצה בשלב הזה, לדעת שיש מישהו אחר שמסתכל על השעון ודואג להזכיר לי מה שצריך.

הריצה מתקדמת, ולמרות החשיכה אני לא יכולה שלא להתפעל מהיופי של המסלול סביבנו. העצים, הצמחים, השביל שמתפתל ביניהם והכל כל כך פסטורלי ויפה. בשלב מסוים אנחנו אפילו מדביקים רץ אחד ועוברים אותו, ואז עוד רץ, ומכאן ממשיכים יחד חלק מהדרך, וחלק מהדרך אנחנו מקדימה. 

3 ק"מ לסיום, אני כבר רצה לגמרי על אוטומט, אבי לפני, מורן מאחורי ואז פתאום אני מרגישה את עצמי מעופפת באוויר, ממש מעופפת, ב-slow motion ואינסטינקטיבית מושיטה את הידיים קדימה לבלום את הנפילה. טעות! הידיים אכן בולמות מעט את הנפילה, אבל הכתף משלמת את המחיר ופותחת במחאות כאב. הברך שלי מצטרפת לחגיגה מדממת ומתנפחת ואני יושבת ומביטה סביבי קצת המומה. אבי ומורן מיד לצידי, עוזרים לי לקום, ואנחנו בודקים שהכל בסדר. הכל בסדר, רק כואב. חוזרים להליכה, ואחרי כמה צעדים אני מבקשת מיד לחזור לרוץ, לא רוצה לצאת מהקצב. הכתף כואבת, בקושי זזה, ואני מתנחמת בכך שבריצה הכי חשוב שהרגליים נשארו שלמות וממשיכה לרוץ. 

האדרנלין של הריצה מעביר לי את הכאבים ואנחנו מגיעים לסיום. שי מקבל אותנו בחיוך גדול, מברר איך היה המסלול, איפה התבלבלנו, איפה לא היה ברור, ומבטיח שביום המרוץ הכל יהיה מסומן ומשולט. אבי ממהר להצטייד בתיק עזרה ראשונה, מחטאים את הברך ומצטרפים לפריסה. אני מסתכלת סביבי, רואה את אבי עייף אבל מרוצה, את מורן שגם בשלב הזה לא מפסיקה לדאוג לכולנו, ומרגישה הכי בת מזל שבעולם להיות עם האנשים הטובים האלו.  

אימון הגב לגב שלנו עוד לא הסתיים. קצת יותר מ-24 שעות אחרי ואבי ואני נפגשים בבן שמן לריצה נוספת. המטרה הפעם "זמן על הרגליים", ריצת טיול. הרגליים והגוף עדיין עייפים, ובינינו, גם הראש. מזל שיש זריחה מרהיבה שמקבלת פנינו ביער, ומוציאה מאיתנו עוד ועוד קריאות התפעלות. כבר שכחתי כמה כיף להתחיל ריצה בבוקר, עם הזריחה, ולא לפנות בוקר בחושך מוחלט.

חצי שעה לתוך הריצה והרגליים עדיין עייפות. עמוק בלב אני מרגישה שפשוט נמאס לי, נמאס לי כבר מריצות, ואני מבינה שזה עוד סוג של משבר, שיעבור כמו כל המשברים שלפניו. אבל כמו כל משבר, כשנמצאים בתוכו, בפנים, זה מרגיש כאילו זה אף פעם לא יעבור… ובכל מקרה, היום ריצה קצרה, רק שעתיים, אני מנסה לעודד את עצמי, אבל בינינו שעתיים פתאום מרגיש לי המון. ממשיכים לרוץ, קצב איטי, רגליים עייפות, אבל הרגליים זוכרות כבר מה הן צריכות לעשות, ופשוט רצות. אני מתמקדת בלא להפריע לרגליים שלי לעשות את מה שהן יודעות.

השעה הראשונה עוברת, וכמו קסם, אני מתחילה להרגיש יותר טוב. עכשיו כבר קל יותר ברגליים, הריצה זורמת ונעימה, ופשוט טוב לי! אני מתמכרת להרגשה הנעימה והטובה הזו של האנדורפינים, והמשבר שהיה קודם מרגיש רחוק כל כך, כאילו לא היה אי פעם.

כמה טוב לדעת וללמוד שוב ושוב שגם המשברים העמוקים ביותר, פשוט עוברים בסופו של דבר. אני צורבת את השיעור הזה, טוב טוב בזיכרון. אני עוד אזדקק לזיכרון הזה במשברים שיופיעו (וברור שיופיעו) ב-100 ק"מ.

חצי שעה לסיום, אנחנו מתקרבים למצפה מודיעין, בדרך לסינגל הרצל שייקח אותנו חזרה הביתה, ופתאום… ריח מוכר ומפתה. פיתה, עם זעתר. "אמרנו טיול, לא?" ואני משכנעת את אבי לעשות עצירה לפיתה. הפיתה נאפית מולנו, הריחות משכרים, ובשילוב עם הלבנה והזעתר – יש לי גן עדן בפה. שנינו מחליטים שזה הרבה יותר טעים מג'ל אנרגיה, ויוצאים מאושרים חזרה לריצה בסינגל. בשלב מסוים הבטן שלי מחליטה שמשהו בפיתה הזו, או אולי בלבנה, לא בא לה בטוב תוך כדי ריצה, אבל ממש בקטנה.

(צילום: אבי אדלר)

הסינגל שלנו מתפתל בתוך היער, ושנינו נהנים מהחזרה לנופים המוכרים, לשביל המוכר, תחושת נוסטלגיה. בסיום אנחנו שמחים לפגוש את מוכר המלבי שחזר למקומו הקבוע, ומתפנקים בכוס מיץ תפוזים סחוט טרי. נזכרים בנוסטלגיה בתחילת הריצות המשותפות שלנו, איך עשינו "לחיים" על כוס מיץ תפוזים. 

איזו דרך ארוכה ומופלאה עשינו מאז, והנה עכשיו אנחנו כבר ממש רואים את הסוף. עוד שבוע אחד של העמסה ואז מגיעים לטייפר המיוחל, לא להאמין…

---

מור שלזינגר 
נשואה, אמא לשניים. סמנכ"ל מו"פ בחברת היי-טק, בעלת תואר שני במדעי המחשב וחקר המוח. פעילה בטריאתלון נשים ובארגון ארועי ספורט נשים, מנהלת ב-פורום נשים בספורט.
אלופת הארץ בחצי איש ברזל 2009– מסיימת ישראמן 2010  "ישראמןנגב 2011" 

הבלוג של מור שלזינגר בשוונג – משהו טוב קורה