בפרק הקודם (לפעמים חלומות מתרסקים) סיפרתי על ההתרסקות, במהלך האימונים לאיש הברזל, והפציעה הקשה שהופיעה בעקבותיה. בתוך ההשבתה הממושכת, עם הייאוש, עם תחושת האובדן הופיעה נקודת אור אחת: ההרשמה לרביעייה בהר לעמק. מהרגע הזה כבר היתה לי מטרה, היה למה לצפות, למה להתכונן

מאת:מור שלזינגר

פרק א' – לפעמים חלומות מתרסקים – כאן

פברואר 2012: שיקום – מתחילה מבראשית

בפברואר הגיע האישור המיוחל לחזור לפעילות עדינה בהדרגה – לא ריצה, אבל טריינר ואליפטי – התחלתי להתכונן. בכל בוקר קמתי מוקדם לאימון טריינר או אליפטי. בנסיון לבנות מחדש את הכושר שאבד, לבנות בסיס אירובי.

במקביל רציתי להכין את הגוף הכי טוב שרק אפשר לקראת העומסים הגדולים הצפויים. התחלתי עם המון תרגילי חיזוק במשקל גוף, עבודה על יציבה, שרירי ליבה. ידעתי שלא יהיה לי הרבה זמן להתאמן בריצה עד הר לעמק. יהיו לי פחות מחודשיים ריצה להגיע מ-0 ל-58 ק"מ, ורציתי לודא שהגוף מוכן. וכמובן זה היה האות להתחיל עם פיזיותרפיה ושיקום. תרגול עדין לשרירי הצוואר המנוונים אחרי חודשיים בסד. מתחילים מכלום – רק להזיז את העיניים (ובאופן מפליא אפילו זה מפעיל המון לחץ ומתח על הצוואר), ולאט לאט מעלים את העומס, ומחזירים את השליטה השרירית, את היציבות למפרק הצוואר.

התרגילים סיזיפים, ואפילו די מייאשים, אבל היתה לי מטרה מול העיניים, וידעתי שיש למה לצפות. עמוק בלב קיויתי שכל העבודה הקשה הזו תוכיח את עצמה, ותשתלם בגדול כשאני אוכל סוף סוף לחזור לרוץ. ולא התאכזבתי.

מרץ 2012: האושר הגדול: חזרה לריצה

13 שבועות ויום אחרי התאונה, וסוף סוף הגיע האישור המיוחל לחזור לרוץ. באותו היום הייתי בנסיעת עסקים בארה"ב, ורק נחתתי בניו יורק בשעת בוקר מוקדמת (או שעת לילה מאוחרת). מרוב התרגשות וציפייה, לא יכולתי להתאפק ולחכות עד שיעלה האור. עם אור ראשון, עוד לפני שנכנסתי לחדר במלון, כבר יצאתי לרוץ.
 

מרץ 2012, ניו-יורק: האושר הגדול- חזרה לריצה (צילום: מור שלזינגר)

הפיזיותרפיסט שלי הכתיב פרוטוקול נוקשה לחזרה לריצה שכלל הליכה וריצה לסירוגין. החלק הקשה ביותר היה ההליכה. למחרת כבר שדרגתי את הפרוטוקול לריצה והפסקות צילום לסירוגין, מה שגרם לפייסבוק שלי לחזור התמלא בתמונות ריצה וזריחה מרהיבות. מאותו היום התחיל הכיף. רצתי ורצתי ורצתי, הייתי צריכה לעצור בעצמי, כדי לא להסחף, כדי לא להגזים ולהפצע שוב.

מהבחינה הזו היתה לי חזרה חלומית לריצה: כל תרגילי השיקום, היציבה והפיזיותרפיה הוכיחו את עצמם, ובתוך זמן קצר כבר הגעתי לריצות של שעה וחצי, שעתיים ואפילו יותר.

אפריל 2012: למצוא אהבה חדשה: ריצות שטח

עוד חודש להר לעמק, ואני מגלה את האושר שבריצת שטח. מדי שבת אני נפגשת עם נועה, ביער בן שמן, ויוצאות לריצה. בהתחלה אנחנו רצות על השבילים הלבנים, אבל מהר מאוד אני משכנעת את נועה לרדת לסינגלים. ושם, בתוך כל הירוק הזה, עם הפריחה המטריפה הושקט של היער, אני מוצאת את האהבה החדשה שלי: ריצות שטח.


 
אפריל 2012, בן שמן: למצוא אהבה חדשה – ריצות שטח (צילום: מור שלזינגר)

לאט לאט הולכת ומתגבשת חבורה קבועה, יחד עם עוד אורחות מזדמנות מפורום נשים בספורט. מדי שבת מחכה לנו מסלול חדש ומגוון בסינגלים בבן שמן. רוכבי האופניים מופתעים לגלות חבורת רצות בחצאיות שחולקת איתם את הסינגלים, ומופתעים אף יותר לגלות אותנו עוקפות אותם בקלילות בעליות.

משהו טוב קורה כאן: הרגליים מתחזקות, הקצב עולה, הריצה הופכת קלילה וזורמת. שרירי ה"סינגלים"  שאחרי הריצות הראשונות כאבו כל כך, פתאום כבר לא מורגשים יותר. והכי חשוב: קיבלתי חזרה את הברק בעיניים.

מאי 2012: הר לעמק – שובם של הפרפרים

חודש מאי הגיע, והחיים מפילים עלי מכה חדשה כשאמא שלי מתאשפזת עם מחלה סופנית בבית חולים. פתאום כל החיים סובבים סביב הביקורים התכופים בבית חולים. בכלל חשבתי לבטל את ההשתתפות בהר לעמק. אבל זה מרוץ שליחים, ולא יכולתי לאכזב את הרביעייה שלי. בעצה אחת עם אבא שלי, שנושא בעול הגדול עכשיו ביחד איתי, החלטנו שמוותרים עלי ל-24 שעות. וכך זכיתי ל-24 שעות של ניתוק מהמציאות.

חמישי בבוקר, היום של הר לעמק, וקמתי בבוקר וגיליתי התרגשות. פרפרים. אושר של ציפייה לקראת הלא נודע.

מאי 2012: רגע לפני הזינוק להר לעמק – שובם של הפרפרים

המשך יבוא…