טריאתלון נשים 2012, 11:00 בבוקר, לאחר 4:24 שעות על המסלול ואולה מלמד, מורן גרומר ואני המתחרות האחרונות שחוצות את קו הסיום, עם דמעות בעיניים ומחיאות כפיים וקריאות עידוד מכל עבר. אולה עשתה את הבלתי אפשרי והשלימה טריאתלון ספרינט, אתגר בלתי נתפס עבור בחורה עם שיתוק מוחין שנעזרת בקביים ביום יום

מאת:מור שלזינגר, צילומים: אורי העליון

יד ביד ביציאה מהמים (אולה מלמד מימין ומור שלזינגר משמאל)

הדרך לטריאתלון

הכל החל לפני שנתיים. אולה ואני נפגשנו לראשונה (בזכות חזי רול ז"ל) והתחרינו יחד במסגרת שלשת ספרינט בטריאתלון נשים. אני שחיתי, אולה ואני רכבנו יחדיו על הטנדם, ואז יצאתי לריצה. אולה חיכתה לי ממש לפני קו הסיום ויחד חצינו את קו הסיום בהתרגשות אדירה.

שנה אחרי, אולה ואני השלמנו יחד עם מתנדבת נוספת: מורן, את המקצה העממי בטריאתלון נשים.

השנה אולה הודיעה שהיא הולכת על הספרינט. התרגשתי בשבילה וגם חששתי קצת. שיחה קצרה, ביררתי מה מצבה, והבנתי שאולה השנה במקום שונה לגמרי.  ערכנו שינויים קלים בתכנית האימונים, בעיקר תוספת רכיבות לפני חוג ההליכה של אולה, שיהיה את הנפח הדרוש, יחד עם תרגול החלפות. וזהו …הולכים על הספרינט!

רגע לפני – איך כמעט ויתרתי

אצלי בינתיים הכל השתבש. חצי שנה לפני הטריאתלון התרסקות קשה באופניים הוציאה אותי מפעילות לחלוטין וסגרה את פרק רכיבת הכביש בחיי. רק חזרתי לאימונים ופעילות, וכבר מצאתי את עצמי שוב בבית חולים יום יום, כשאמא שלי נאבקה בסרטן. הקשר בין אולה לביני הצטמצם לטלפונים בלבד. גייסתי שני מדריכים מקבוצת הרכיבה שלי שהתנדבו לרכוב עם אולה על הטנדם במקומי באימונים. ואז קיבלתי מכה נוספת, כשאמא שלי, זכרונה לברכה, הלכה לעולמה. אמא שלי שתמיד חזרה והזכירה לי שהכי חשוב, יותר מהכל, שאני אהיה בן אדם. שהיתה כל כך גאה בכל ההתנדבות שלי, ובכל מה שאני עושה ונותנת מעצמי. האמת, חשבתי לוותר על הטריאתלון הזה, לוותר על הכל, אבל מה עם אולה? ואז אחרי התלבטות גדולה החלטתי להשתתף בטריאתלון וללוות את אולה כפי שתכננו. להשתתף עם סרט שחור על היד, לזכרה של אמי, שלימדה אותי ערכים ונתינה. הטריאתלון הזה, הנתינה הזו, היא בשבילך אמא.

שבת 2.6.2012 טריאתלון נשים ה-19

שעה ראשונה – שחייה

זינוק! אולה, מורן ואני עומדות על החוף, מתרגשות, מחכות מעט עד שהגל הראשוני של המתחרות זינק למים ויוצאות לדרך הארוכה.

אולה שוחה בסגנון הייחודי שלה, מתקדמת בתנועות דולפין, בעיקר מהאגן, עם ציפה מושלמת שמפצה על השיתוק. מורן ואני צמודות אליה, משגיחות, מעודדות ומכוונות. בינתיים זה ממש לא מרגיש כמו תחרות: רק שלושתינו בתוך המים, הכל שקט ופסטורלי, סביבנו הכחול הגדול וכל ההמולה של התחרות הרחק לפנינו. הזמן עובר ואנו מגיעות אל המצוף הראשון, ומשם אל השני. מכאן הדרך קצרה אל החוף, אבל יש זרמים חזקים שסוחפים אותנו לעבר שובר הגלים, ואני דוחפת את אולה בעדינות שוב ושוב חזרה למסלול, הרחק מהסלעים. השמש מסנוורת ומקשה על הניווט, ומורן מציעה שאני אשחה מקדימה, כדי שאולה תוכל לעקוב אחרי במסלול הקצר ביותר. עוד קצת, ואנחנו מגיעות לחוף. אנחנו מרימות את אולה מהמים, ובשלב הזה אולה שומעת לראשונה את שאגות העידוד של הקהל ומחיאות הכפיים. העידוד הזה ילווה אותנו לאורך כל התחרות. אנחנו מתחילות לצעוד לעבר שטח ההחלפה, ואני שומעת את אולה מתנשמת בכבדות. שוב ושוב אני מזכירה לה לשמור כוחות. יום ארוך לפנינו.

מימין לשמאל: מורן גרומר, אולה מלמד ומור שלזינגר בסיום השחייה.

שעה שנייה – רכיבה: ממשיכות בדרכו

העלייה לאופניים היא מבצע לא קטן עבורנו. וגיא, המאמן של אולה, שלומי, מתנדב נוסף מאתגרים ומורן מעלים את אולה על האופניים, מחברים אותה לפדלים, ואנחנו יוצאות לדרך. השנה, לראשונה אחרי כל השנים והארועים שאנחנו רוכבות ביחד, אנחנו על טנדם שטח, במקום טנדם הכביש, וההבדל מורגש. במיוחד בעליה. טנדם שטח אמנם יציבים הרבה יותר מאופני הכביש, אבל מצד שני גם כבדים הרבה יותר. הרכיבה על האופניים האלו קשה מאוד, במיוחד בעליה, ואנחנו פשוט נותנות כל מה שרק אפשר.

חוויית הרכיבה בטריאתלון נשים פשוט מדהימה. אולה ואני מקבלות עידוד ופרגון מכל המתחרות שחולפות על פנינו.

בניגוד לטריאתלון רגיל שבו חוויית הרכיבה היא חוויה בודדת למדי, כאן אנחנו שתינו יחד על הטנדם והשיחה קולחת. יחד אנחנו נזכרות בחזי רול ז"ל, איש מקסים שהכיר בינינו לראשונה, שבזכותו אנחנו ועוד רבות אחרות נמצאות בטריאתלון נשים עם אתגרים. לכולנו באתגרים חשוב להמשיך בדרכו, ואולה ואני גאות במיוחד להמשיך יחד במסורת הזו שהוא יזם עבורנו.

אנחנו סופרות סיבובים, או יותר נכון, עליות, ושמחות מאוד להשאיר את העלייה מאחורינו בפעם החמישית והאחרונה. זהו, נגמר קטע האופניים, ועכשיו לפנינו החלק הקשה מכל עבור אולה: 5 ק"מ הליכה.

שעה שלישית – הליכה – צעד אחר צעד

מורן חוברת אלינו בחזרה ואנחנו יוצאות לדרך. אולה במרכז, אוחזת מכל צד במורן ובי לתמיכה ואנחנו הולכות. כמו באופניים, גם במסלול ההליכה אנחנו מקבלות עידוד בלתי פוסק. אין עוד טריאתלון שבו אישה יכולה לעבור אותנו בריצה מהירה, ואז פתאום לעצור, להגיע אלינו, לחבק, ולהמשיך לרוץ. וזה קרה יותר מפעם אחת.

מישהי לא מוכרת מחבקת אותי פתאום. היא מציגה את עצמה, משתתפת בצערי על אמא, ומספרת לי כמה שהיא מבינה את מה שעובר עלינו, מנסיון אישי. היא ממשיכה בריצה, ממשיכה בתחרות שלה, ואני עם דמעות בעיניים. הזכרונות והגעגועים מציפים אותי. מורן, רגישה כתמיד, שמה לב למה שעובר עלי, ומחזירה אותי למסלול: "מור, אנחנו בטריאתלון! איפה החיוך?" היא שואלת אותי, ובעיניה מבט של הבנה. ואני מתנערת מהזכרונות, וחוזרת להתרכז באולה.

אנחנו מעלות זכרונות משנה שעברה במסלול הזה, ומפרגנות לאולה שוב ושוב על השיפור המדהים בהליכה. ההליכה של אולה יציבה יותר, בטוחה יותר, וזה מורגש בעיקר בעומס שמופעל על הידיים של מורן ושלי לתמיכה.

לאט לאט היום הופך חם יותר ויותר. אני מספרת לאולה על תרגולת השתייה שלי בתחרויות איש הברזל: כל 10 דקות לפי השעון שותים, ואך ורק איזוטוני. אולה מבקשת שאני איישם את התרגולת הזו גם עבורה. ומכאן והלאה, עד סוף התחרות, אני נותנת לאולה לשתות איזוטוני כל 10 דקות, לפי השעון. מהר מאוד אני מבינה שבקבוק אחד לא יספיק לשתינו, ומחליטה לוותר על האיזוטוני שלי לטובת אולה. אני מסתפקת במים שעל המסלול לעצמי (טעות שעוד תעלה לי בהתייבשות קשה אחר כך, אבל זה שווה את זה).

שעה רביעית – עכשיו מתחיל הקושי

ההליכה הופכת קשה יותר ויותר, אבל אולה לא מוותרת. העליה מסתיימת, ואנחנו מגיעות לשדה. המסלול ריק ממתחרות, רק אנחנו והשמש הקופחת. לא פשוט ללכת על חול, אבל אולה לא נשברת. "הליכה על חול יותר בריאה", היא מודיעה וממשיכה בנחישות.
לא פשוטה ההליכה הזו. שעה שלישית לתוך התחרות, והכאבים מתחילים להופיע. אני מתחילה לעודד את אולה, ולהודיע על כל 100 מטר שעוברים לפי הגרמין. כל 100 מטר שכאלו מוציאים מאולה קריאות שמחה, וכולנו מצטרפים.

נקודת הסיבוב מופיעה סוף סוף, ואנחנו מתחילות בדרך הארוכה חזרה. השרירים נתפסים לאולה מדי פעם, ואנחנו עוצרות, לעיסוי זריז מגיא המאמן וגבע – מתנדבי אתגרים שמלוים אותנו גם הם, וממשיכות. חוזרות למדרכה, וכאן מתחיל החלק הכואב עבור אולה: ירידה. השרירים כואבים, אבל אולה לא מוותרת. צעד ועוד צעד. מדי פעם אנחנו עוצרות לרגע כשהקצב משתבש והצעדים מסתרבלים. אולה, מתרכזת, מסדרת את ההליכה ואנחנו ממשיכים.

שעה חמישית – כמעט הגענו

עוד כמה מאות מטרים לפנינו עד הסיום, ואולה גמורה, אבל לא מוותרת. היא ממשיכה ללכת, בצעדים קטנים ונחושים. 300 מטר לסיום ומצרפים אלינו עוד ועוד חברים מאתגרים, מפרגנים ומעודדים את אולה. 200 מטר לסיום ואני מרגישה את כובד משקלה של אולה על היד שלי, מבינה שהיא מתעייפת.

אני פותחת בשיר שלנו משנה שעברה: "אולה, אולה, אולה". כל החברים סביבנו מצטרפים לשירה ואני מרגישה את אולה מתמלאת באנרגיות. פניה אחרונה ימינה, ואנחנו כבר רואות את שער הסיום המיוחל. החלק האחרון של המסלול עובר לאורך האקספו של הטריאתלון, והשירה האדירה שלנו מושכת את תשומת ליבם של כל העוברים והשבים. לאט לאט כולם מתאספים לאורך המסלול, נעמדים ומוחאים כפיים ואני רואה את אולה דומעת מהתרגשות. אני לא מצליחה להחזיק יותר את הדמעות ומצטרפת אליה. וכך בדמעות התרגשות וקריאות עידוד מכל עבר אנחנו חוצות את שער הסיום.

 
4:24 שעות זה הזמן שלקח לבחורה אחת קטנה, שלא מכירה את המילה בלתי אפשרי, לעשות את הבלתי אפשרי. כל הכבוד אולה!

אפילוג

אמא יקרה שלי, הטריאתלון הזה הוא בשבילך ובזכותך. בזכות השיעורים לחיים שלימדת אותי, בזכות הערכים שהנחלת לי, ערכים של נתינה, של התנדבות, של התחשבות. בזכותך אני קודם כל, ולפני הכל, אדם. יהי זכרך ברוך.